אני מנסה להסביר לו. מתעקשת, אומרת שהוא טועה, ממציאה עוד ועוד דוגמאות, חופרת וחופרת ומנסה לגרום לו לראות את זה כמוני. והוא בשלו, מסביר לי בסבלנות אין קץ את הפגם בכל דוגמה בנפרד, עונה בנועם על כל ה"לא נכון!" שלי, לא מוותר לי, מתעקש להיות כן.
ואחרי כמה זמן שזה לוקח זה פתאום שוקע. פתאום העננים מתפזרים ואני רואה את זה דרך העיניים שלו, בבהירות פשוטה ואביבית.
בחיי, כמה סבלנות שיש לך. אבל תראה, למרות שזה לפעמים לא נראה ככה, אני כן מקשיבה, וכן מוכנה להשתכנע, וכן מוכנה להבין כשטעיתי. קשה לחדור אלי, אבל אם יש מישהו שיכול זה אתה. דווקא בגלל שאתה לא רב עם זה. דווקא בגלל שאתה מקבל אותי עם כל העקשנות וכל השכנוע העצמי הארור הזה. נותן לי לדבר. מסביר לי בלי לצעוק. מסביר כמה פעמים שצריך. ובסופו של דבר זה שוקע.
אתה מבין, אני יכולה לראות את זה מהעיניים שלך. זה לא קל, באמת להבין דרך אחרת לראות דברים. אבל אני לא עד כדי כך יהירה. למרות שזה הרבה פעמים לא נראה ככה, אני כן מקשיבה. אתה מבין, אני ממשיכה לחשוב על זה הרבה אחרי שהשיחה נגמרת. ובסופו של דבר זה שוקע.
זה לא מובן מאליו, לטרוח להתווכח באריכות ומבלי לריב עד שמתנקזים לואדי משותף.
תודה על זה.
* * *
שני אנשים עומדים על שתי גבעות. הם מביטים זה בזה אך המרחק מטשטש את התמונה. הם צועקים זה לזה אך ההד משבש את המסר וגם הצעקות, זה תמיד גורם לאי הבנות כשצועקים. הם רוצים לחייך זה אל זה. הם רוצים להתחבק, ולדבר בשקט, הם רוצים ללחוש, הם רוצים לנשק, ללטף, להבין זה את זה במהירות, לפעמים במבט בלבד. ובשביל זה, עליהם לרדת אל הואדי. לרדת אל העמק המשותף.
אני חושבת שהגבעות הן האגו של כל אחד מהם.
לפני 13 שנים. 27 במאי 2011 בשעה 19:16
