אין שום פנטזיה שיש לי צורך להגשים. כולם פה מדברים על הגשמת פנטזיות, ועל כמה טוב להגשים אותן, וכמה שהצורך להגשים בוער ומטריד אם לא מגשימים. אני לא מאמינה שזה בהכרח ככה. אני חושבת שהסיבה שמדברים על זה כאן כל כך הרבה היא שפנטזיה, סצנה, פטיש - אלה דברים שקל לדבר עליהם. קל לתת להם שם, קל לצייר אותם לאחרים, קל לדמיין להם תמונה.
יש כל מיני דברים שנועמים לי יותר מאחרים. אני אוהבת כאב של מכות. אני אוהבת חבלים. אני אוהבת משחקי תחושה, כמו חסימת חוש או גירוי מוגבר של חוש מסויים. אני אוהבת חיקויים של כפיה. כוח. אני אוהבת לשרת, ואוהבת שמשרתים אותי. אני אוהבת משחקי תפקידים. אני אוהבת ציות. אני אוהבת כפיתה, הגבלת תזוזה. אני יכולה לחשוב על עוד כמה דברים. זה לא מאד משנה.
אלה לא פנטזיות. אני נמשכת לזה, וזה חסר לי כשעובר הרבה זמן ושום דבר לא קורה. אבל לא ממש משנה לי מה בדיוק יקרה. אני לא מחפשת לבצע סשן כזה או אחר, אלא יש תחושות מסויימות שאני מחפשת, ולא אכפת לי איך להגיע אליהן. יש המון דרכים.
אחת התחושות האלה היא שהכל מותר. שאני לא צריכה לבקש רשות. שאני לא צריכה להתבייש, או להסתיר את החשק שלי. שאין לי ממה לחשוש. שאני לא צריכה לחשוב פעמיים לפני ותוך כדי ולא להיות בטוחה שמותר לי. אני רוצה להרגיש שמותר לי הכל. שלא עוצרים אותי באמצע ואומרים - הלו הלו, מה נראה לך שאת עושה?
אני מחפשת את תחושת הריקוד. את היעדר הצורך לבקש ולהסביר ולתרץ ולהתדיין. את היכולת לתקשר דרך תנועה. ללכת עם מה שמתעורר בו ברגע, ולא להגשים איזה תסריט שנכתב מראש. אני מחפשת את התחושה שמותר ללכת עם זה. פשוט לתת לדברים לקרות.
אפשר לעשות את זה גם ונילי. אבל הבעיה בוניל היא שהכל קצת מובן מאליו. יודעים מראש מה מותר ומה אסור. אני מעדיפה לדעת שהכל מותר, והאמון הוא מלא, ואני בעצמי כבר אדאג שלא לפגוע בו. גבולות זה בסדר, אבל אני רוצה את הגבולות שלנו, את התיחומים הפרטיים שלנו, את ההיכרות שלנו זה עם זה. לא גבולות מומצאים מתוך מוסכמות וחששות, אלא גבולות אמיתיים, פרטיים, של מה שעושה לנו טוב או לא טוב. מי מחליט, מה "קיצוני" ומהו "קינק קליל"?
פנטזיית אונס נחשבת למשחק קיצון, ובשבילי היא תמיד הייתה נקודת ההתחלה, הדבר הכי קל והכי לא מאיים, מה שבתור נערה הרגיש לי נוח. מחטים בנעיצה שטוחה? חתכים? בתור פרקטיקה בדס"מית זה לא מושך אותי אבל ככה היינו מעבירים שעמום בשיעורים בכיתה ח'. למה דווקא זה קיצוני?
בשבילי גאג זה אחד הדברים הכי קשים. תקשור אותי, תצליף בי, תטיל עלי משימות מופרכות, מה שבא לך. אבל לא להיות מסוגלת לדבר - זה כבר פחד אמיתי. ביזאר קל זה גבול יחסית נפוץ, אבל למה בעצם? זה לא מזהם. זה לא כואב. זה לא שום דבר מיוחד. זה רק שתן, מה הסיפור?
לא רוצה את הגבולות של ה"נחשב". הכל מותר. הכל אפשרי. ובתור זה נמצא זה את זה. בתוך זה נמצא את נקודות המפגש שלנו.
במובן הזה טדי מושלם בשבילי. ונילי ככל שיהיה. כי הוא לא בא אלי עם רשימה.
פעם הייתי שואלת אותו אם יש פנטזיה. אם יש משהו שהוא רוצה. הוא לא ידע מה לענות לי. באותו הרגע זה היה נשמע לי קצת מוזר. אבל עכשיו כשאני חושבת על זה - הרי גם לי אף פעם לא הייתה תשובה לשאלה הזו. גם אני מעולם לא הייתי מסוגלת לוצר - זו הפנטזיה שלי, את זה אני רוצה להגשים. גם אם יש לי כאלה. השאלה מרגישה לי לא נכונה. זה לא "מה את רוצה לעשות". זה "מה את רוצה להרגיש".
אני רוצה להרגיש שאתה שלי. אני רוצה להרגיש שאתה הולך איתי. אני רוצה לראות אותך רגוע, אני רוצה לראות אותך נותן לי להוביל. אני רוצה לראות אותך מרפה מהמחשבות ומגיב רק לתחושה. אני רוצה לראות אותך מכוון אותי - לא בכך שתיקח את המושכות אליך אלא בכך שתהיה חשוף בפני, שתיידע אותי מה עושה לך טוב ומה לא. שתיתן לי לראות אותך לכל העומק, ותדע שגם בעודי משתמשת בך, גם בעודי דוחקת בך, גם בעודי מגרדת את גבולותיך - אעדיף למות מאשר לגרום לך סבל.
כשאתה אומר לי "כן", כבר לא אכפת לי מהו הדבר שביקשתי. מספיק לי לדעת שאתה הולך איתי. מספיק לי לראות את הדרך פנויה. את הרשות נתונה. אולי באמצע אתבקש לעצור, או אראה לבד שהגיע הזמן. אבל זה יהיה כי נרגיש את זה. לא כי מראש נסגרנו ונרתענו ושמנו רצועות פלסטיק צהובות המזהירות - אסור. אסור. אסור.
אני לא כותבת פה מה נתת לי לעשות. כי זה לא חשוב. זה אפילו לא משנה אם זה היה משהו קל ופשוט שלא הזיז לך בכלל או איזה אתגר מטורף. אני מודה לך על כך שנתת לי. שאפשרת לי. שקמת מהכיסא ברגע בו משכתי. שלא אמרת רגע, חכי, אבל, ואולי, ואהמ ולא. פשוט הלכת איתי. נתת לי את התחושה הזו. שמותר לי.
בעע. אני לא מוצאת את המילים לתאר ממש את התחושה הזו. תמיד היה לי קשה למצוא מילים לתאר אותה. עכשיו עוד יותר. אולי זה היה מובן יותר אם במקום לתאר את התחושה הייתי מתארת מה קרה, ומתוך זה מביעה את הרגש. סביר להניח שכך. אבל אני לא רוצה לכתוב כאן בדיוק מה עשינו. זה איכשהו מרגיש לי לא נכון, לא לשמור את זה לעצמי. אני לא יודעת למה אבל זה מה שיש.
[כאן היה נסיון לכתוב איכשהו בלי פרטים מה כבר קרה. זה לא הצליח. אל דאגה, זה לא היה משהו מיוחד. יש מי שיאמר שזה די סתמי ולא ברור למה אני מתרגשת. פאק איט, אני מתרגשת]. במשך שעתיים, לא משנה מה רציתי, הוא רק אמר לי "כן". לא שם לי חוקים, לא הזהיר. לא התעסק ב"אבל" וב"אסור". אני כבר יודעת לבד מה אסור.
אבל התחושה הזו, שהוא בא איתי. שהוא רוקד איתי. שהוא לא גורם לי להרגיש כאילו אני מבקשת משהו מיוחד או הזוי מידי. בסך הכל... האושר של הדברים הקטנים.
(תמיד אהבתי ונילים. אין בזה שום רגש כשבחור בא ואומר - קשרי אותי. הצליפי בי. ניישי אותי. מה זה השטויות האלה? לא רוצה פעולה. רוצה רגש. נדיר שמישהו אומר - אתגרי אותי. היי טובה אלי. קחי אותי כמו שמלכה לוקחת מלך. יש, אבל לא רבים כל כך. שוט הוא אמצעי, לא מטרה).
אני כותבת הרבה כי איני מצליחה למצוא את המילים המדוייקות. זה מתסכל אותי. חשוב לי לדייק במילים והרבה פעמים אני מצליחה. הרי לך, חניבעל. אני כותבת, כי יש לי מה לכתוב, אבל ההשראה, ה"אאוריקה" לא באה אלי, למרות שאני קוראת לה, למרות שהרגש מבעבע ועולה על גדותיו. למרות שאיני יכולה להפסיק לומר - תודה שנתת לי. תודה שאפשרת לי. תודה שגרמת לי להרגיש ככה. שגרמת לי להרגיש שמותר. ושאתה הולך איתי. שלא ניערת כתף ואמרת - עזבי, בואי נראה עוד פרק. שום דבר שאני אומרת לא מצליח לבטא את מה שאני מרגישה. הרי לך, ככה זה בלי מוזה. אני לא מאמינה בתירוצים אז אני כותבת בכל זאת. אבל התחושה הזו, שאני פשוט יודעת מה לכתוב, אני צריכה אותה עכשיו והיא לא באה אלי, והיה את הסופר הזה שאמר שאם אתה *יכול* שלא לכתוב - מוטב שלא תכתוב. ואני חושבת שהיה משהו בדבריו. כתיבה גרועה, כשהיא לא למגירה, היא... ובכן, גרועה. בלוג אינו מדף ספרים ואני מרשה לעצמי לפרסם טיוטות, מחשבות לא מאורגנות כראוי, משפטים ארוכים מהנדרש. אבל כל הכתוב נעלה יכול היה להיכתב טוב יותר, ואתה יודע את זה, וכמה שהמשכתי לכתוב לא מצאתי את המילה המושלמת, רק חזרתי במעגלים על אותו ניסוח חסר. נו, מה התובנה שלך הפעם, מר מחבר כל כך מודע לעצמו ובקיא בתהליכי יצירה?
(אגב, ה"בקיא" הוא לא לעג לפוסט האחרון אלא רציני לגמרי בהקשר לפוסטי ניתוח תהליך הכתיבה שפרסמת בזמנו).
גם ריבוי הסוגריים פוגם באיכות הטקסט. ואני עוד משתמשת בהם באופן לא תקני, אז בכלל.
בכל מקרה, תודה לך, מלך שלי. תודה שאתה כזה מלך. תודה על כך שלידך אני יכולה לנשום לאט. תודה על הכתר. תודה על החופש. תודה על הקבלה ועל היעדר השיפוט. אני כל כך אוהבת אותך.
והפעם אני זו שלא מוצאת מילים 😄
אז... תגיד לי משו... 😄 תגיד לי אתה :)
לפני 13 שנים. 29 במאי 2011 בשעה 9:06
