הקדמה:
זה מלווה את כל מערכת היחסים שלנו: אני קצת יותר. אני זאת שצריכה לרסן את עצמה. אני זאת שצריכה ללמוד לשלוט ביצריה. הוא זה שצריך להיפתח, הוא זה שצריך לשחרר, הוא זה שצריך להרפות מחששות ועכבות, להתמסר.
הוא זה עם הגבולות, אני זאת עם השליטה העצמית (המעט שיש לי ממנה).
אני זו שזקוקה להסכמה שלו.
אני זו שמוטל עליה לוודא הסכמה לפני שהיא מרימה יד.
אני מנסה לדחוק את גבולותיו. מקצת בשכנוע, מרבה בפיתוי - אני מנסה להביא אותו לידי הסכמה. קוראת לו אלי צעד אחר צעד ומחכה בקוצר רוח למילות הקסם המיוחלות - "אני מסכים".
בדברים מסויימים הצלחתי. באחרים לא. בחלקם לעולם לא אצליח. אבל ככה זה - לכל אחד יש גבולות. אני רואה בעיניים שלו איפה אני עומדת: מתי אני קרובה. מתי עוד מוקדם. היכן שווה להשמיע מילות שכנוע והיכן מוטב להמתין ולא ללחוץ. כך אני יודעת לא לסטור לו. אני עשויה לחבוט בשריריו, כי אני יודעת באיזה מקום לא כואב. אבל מכות, באמת מכות, זה אישיו. אני יודעת שזה אישיו. אני רואה את זה בעיניים שלו כשאני מרימה יד. אני רואה את המבט שאומר לי - את קרובה למים העמוקים. הישמרי. זה לא יעבור בשלום. זה היה כך עוד לפני שהפכנו לזוג. אני יודעת שזה דבר שבאמת יפגע בו. רגשית.
* * *
מה שקרה אתמול: רגע אחד.
רבנו. ואני, בתסכול שלי של הריב, קשה להגיע אלי. והוא מסתובב בחדר כאריה בכלוב (צר לי על הקלישאה, אבל הוא אכן נראה ממש כך, בשפת גופו. כתפיו המכווצות נראות ככתפי מלך סוואנה חסר מנוחה המקיף בפסיעותיו את אותה פיסת אדמה, ושפתיו החשוקות מזכירות לי את חשיפת השיניים כלפי צבוע מתקרב, כאומר לו - יש לי דברים יותר טובים לעשות מלתקוף אותך, אבל מוטב שלא תתעסק איתי. בכל כך הרבה מקרים הוא מזכיר לי טורף כלשהו), ומחפש דרך לשבור את החומה שהקמתי סביבי. הוא מתיישב לידי כמבקש לשמוע אותי מקרוב, ונוטל את כף ידי, מיישר את אצבעותיה. הסקרנות משתיקה אותי ואני דורשת לדעת לשם מה הוא מקפיד על סידור אצבעותי. "כדי שיהיה יותר נוח", הוא עונה. אני נותרת עם המבט השואל.
הוא נוטל את ידי וסוטר לעצמו באמצעותה. אני לא יודעת אם פני הסגירו את המערבולת שפרצה בפנים, ואני לא זוכרת מה ואם אמרתי על כך. הוא מנסה שוב ומפספס, פוגע באף. גם הנסיון הנוסף נכשל והתמונה מצחיקה. אני צוחקת. מתוך הצחוק אני אומרת שאולי זה יהיה מוצלח יותר אם אכוון אני. הוא מסכים. עוזב את ידי ומתיישב מולי ומבקש - סטרי לי. אני רוצה שתסטרי לי.
איני מאמינה אך הוא מבהיר לי שזה בסדר עכשיו. שהוא רוצה לחצות את הגבול. שהוא רוצה לשבור מוסכמה. "אני בטוח", הוא אומר. הוא מבטיח לי שזה בסדר, שהוא מסכים במודעות מלאה, שהוא יודע מה הוא עושה. "אני מסכים", הוא אומר. קדימה. אני יודע שאת רוצה. ואני מסכים, לחלוטין.
ואני רואה בעיניים שלו, שזה לא מבחן וזה לא איום. הוא אכן מצפה ממני להיענות. אכן רוצה להסכים.
והוא צודק - אני אכן רוצה. גם מתוך הכעס, וגם מתוך ההרצון הזה שלי לסטור לפניו אך לשם ההנאה שבדבר.
הוא יודע שאני רוצה.
ואני מסרבת.
לא ככה. לא כשאני כועסת. לא כשאתה נסער. לא כשאני יודעת איך זה ישפיע עליך. עכשיו אתה חושב שאתה מוכן, אבל אין לדעת איך זה יגרום לך להרגיש. אתה עלול להפגע. אתה עלול לכעוס עלי קצת, עמוק בפנים, אולי לא במודע, על שחציתי את הגבול. הן אינך מסכים כי זה באמת בסדר. אתה מסכים מתוך סערת רגשות, מתוך רצון נואש "לעשות משהו". והפיתוי חזק, הלחי שלו קוראת לי, והפיתוי מעניק את כלו החזק ביותר: ההסכמה. כמה שרציתי את זה. כמה שחיכיתי למילים האלה. הלב שלי מתנפח ומתרונן ומקפץ בחזי בדיצה ואני מתמלאת התרגשות. כל כך רציתי את זה ונורא קשה לחשוב עכשיו על הריב שלנו ועל הנושא עליו דיברנו, כשהפיתוי הזה ניצב מולי ואומר - הרי לך. מה שרצית. הדלת פתוחה. נצלי את ההזדמנות. נצלי את ההזדמנות.
אני כבר כמעט ולא כועסת, מרוב שאני רוצה כבר לחבר את כף ידי לפניו בליטוף הכי חזק שלי.
אבל אני יודעת, איך זה עלול לגרום לו להרגיש.
זה הדבר היחיד שעומד מול הפיתוי העצום והמותר. מותר! הוא אמר! הנה, הוא אומר שוב! חד וברור ואמיתי הוא אומר, בקול יציב, בעינים פקוחות, בהכרה מלאה: "אני מסכים"! כיצד ניתן שלא לקרוע בהתלהבות את העטיפה מעל המתנה הזו?!
אני חושבת על כך שאני אוהבת אותו ועל כך שאיני רוצה לאבד אותו, ועל כמה שרציתי את הסטירה הזאת טרם הוצעה. ואני מרגישה את שפתי נעות בתשובה ואני שומעת את הצלילים הבוקעים מביניהן מצטרפים ליצור מילה: "לא".
לא ככה. לא הפעם.
לא.
והלב שלי פועם כמו גונג.
לפני 13 שנים. 17 באוגוסט 2011 בשעה 18:21
