עבור חתול, יש גובה מסויים שקפיצה ממנו לא תסתיים בנחיתה רכה על ארבע רגליים. אני לא יודעת איזה גובה בדיוק, ולא יודעת אם הוא אותו הגובה לכל החתולים. אני מניחה שיש טווח משותף מסויים והנקודות בו משתנות עם המין והגזע. רק ניחוש.
מגובה נמוך, חתול קופץ ללא קושי.
מגובה רב, החתול מנצל את משך הנפילה ל"התאפסות", התאמה של התנוחה שלו לתנופה הנצברת.
כך או כך, בשביל לנחות על ארבע רגליו, על החתול לברר אם מדובר בקפיצה או בנפילה, ולהגיב בהתאם.
בין האפשרויות הללו, יש אמצע קטלני, שבו המרחק לא מספיק קצר בשביל לקפוץ אליו, ולא מספיק ארוך בשביל לחשב מחדש את התנוחה. הוא כבר הבין שזה לא מרחק קפיצה, אך לא הספיק להתארגן מחדש עבור מרחק נפילה. חתול שמצא את עצמו במצב עגום זה של בין כיסאות, עשוי להיפגע מהנפילה.
* * *
כשמבקרים במקום, לא מבינים כלום. הולכים למוזיאונים, מתהלכים ברחובות הראשיים, אולי הולכים קצת לאיבוד. מנסים את התחבורה הציבורית. מדברים קצת עם האנשים, לרוב בשפה שאינה שפת אמם, או אמך. נהנים. שותים את הקפה היקר, קונים את המזכרות, מנסים להרגיש את האווירה. נהנים ממה שיש למקום להציע. נהנים. מניחים מטבע בכובע של נגן רחוב. פה ושם רואים סממנים לחיים האמיתיים - הפגנה, מודעת פרסומת, קניה בסופרמרקט, טעות באוטובוס שמובילה לשכונה מרוחקת. אבל זו הטיפה שנושרת בטעות מאיזה גג. לא באנו להבין - באנו להנות. אם ננסה להבין, לא נצליח.
כשחיים במקום, מבינים לאט לאט יותר ויותר. גם אחרי שנים לא מבינים הכל. כמה הבנו על ישראל בגיל עשרים? כמה הבנו על ישראל כשחיינו רק בתל אביב? רק באילת? רק בחיפה? רק בבאר שבע?
ככל שהזמן עובר יותר ויותר מבינים את המקום שחיים בו. מדברים עם האנשים, מכירים את החוק, מתמודדים עם הבירוקרטיה. מגלים מה קורה כשיוצאים מהעיר, מה קורה כשיוצאים מהכפר. מה קורה כשאתה נזקק לרופא, לשוטר, לעורך דין, לפקיד. מה קורה כשאתה מנסה לעזוב. מה קורה כשאתה מנסה להישאר.
כשמבקרים ליותר מימים ספורים, מתחילים להבין. מתחילים לראות את היומיום. מתחילים לראות את האנשים הפשוטים. מתחילים לספור כמה עולה המחיה השוטפת, להבדיל מכלכלת תייר. מתחילים להבין את השפה, מתחילים להבין מה המנטליות שהשפה משקפת, מה הקשר בין התרבות לשלטון, מה המשמעות של פרטים אקראיים. מדברים עם נגן הרחוב, שומעים את הסיפור שלו. עוצרים להביט בקמצן. קונים לו סנדוויץ'. שואלים מה הוא צריך. שומעים את הסיפור שלו. מדברים עם מוכרי המזכרות. עם השוטרים. עם נהגי האוטובוס. עם מוכרי העיתונים. רוכשים ידידים. שומעים על העבודה שלהם, על הבילויים שלהם. משתתפים בבילויים שלהם. עושים איתם שבת. הולכים למשחק כדורגל. למכון כושר. להרצאה באוניברסיטה. מתחילים להבין מה זה המקום הזה.
מתחילים גם להבין, מה כושל מלהבין כל מי שמעולם לא יצא ממנו.
מה אתה כשלת מלהבין לפני שיצאת מהשטח המוכר שלך. אתה, הזר, רואה את הפרטים שהמקומיים לא רואים, את כל מה שעבורם הוא חלק מהנוף השגרתי, הפרטים השוליים שמתעלמים מהם. אתה מתחיל לחשוב על הפרטים השוליים שלך, על הדברים המוזרים ברחוב שלך, שמעולם לא עצרת להסתכל עליהם.
נגעו בזה קצת ב"מועדון קרב", וטדי, לשמחתי, מקפיד על כך: לשים לב לכולם. לקבצן, לרוכל, לפקיד, לעובר אורח. לכל אחד ואחד מהם יש סיפור. אל תיקח את הסיור המודרך. הם יובילו אותך מהר, ינחו את המבט שלך, יספרו לך את מה שהם רוצים שתדע, לא יותירו לך שהות להביט מקרוב. אף פעם לא הייתי חסידה של טיולים מאורגנים, אבל ביבשת ההיא, לטדי יש משהו שלי אין - שפה. הנכס היקר מכל. שפה.
אבל עד כמה שאפשר, צריך לשים לב. להקשיב לאנשים. לתת להם לדבר. גם בקוריאה מצאנו כמה דוברי אנגלית עם סיפור.
אני שוב סוטה. נחזור לעניין החתול.
אז אחרי כמה שבועות - מיששתי קצת את החיים האמיתיים ויש לי כמה השקפות. רובן מוטעות. ראיתי כמה פרטים אקראיים והתחלתי לחשוב שאני יודעת איפה אני.
כשאני תיירת ליום אני יודעת שאין לי מושג. לתושבים יש מושג. ואחרי חודש, נדמה לי שיש לי מושג. אבל המושג שלי הוא מפרטים אקראיים שנתקלתי בהם, עשרות מטבעות שלא הבחנתי בצידן השני.
לא קפיצה, ולא צניחה. אבל בניגוד לחתול, שבשבילו יש גובה שממנו הוא כבר יודע בדיוק מה לעשות, יש אנשים שיחיו חיים שלמים ולעולם לא יבינו דבר על העולם. ובשביל כל האנשים, אין גובה שממנו נדע את כל הסיפור. אז להבין משהו, זה גם משהו.
* * *
שתי נמלים נפגשות על גבו של פיל. אומרת האחת לרעותה - את יודעת, האדמה שאנו הולכות עליה, אינה ישרה ונוחה בכל חלקיה. הנה פגשתי שיירה שנמליה גילו לי, שאם זוחלים רחוק רחוק, מגיעים לאדמה מפותלת הנעה מצד לצד!
עונה לה השניה - אגדה. והראשונה מתעקשת - לא לא, במו עיניהן ראו. האמיני: הרי כשאת מביטה למרחק אינך רואה את סוף הארץ. האדמה גדולה מאד ויש בה אזורים השונים זה מזה. והן אומרות שהיו ונעו עם גליל האדמה העצום. הרי המציאות מופלאה.
והתרצתה הנמלה הספקנית והסכימה, שייתכן שפני הארץ המרוחקים בעלי אופי שונה. ואף האמינה, שנמלים המספרות מנסיונן הן סמכות מספקת.
ניגשה אליהן נמלה שלישית וסיפרה ששמעה שהארץ שהן הולכות עליה, כלל אינה ארץ. אלא הן מהלכות על גבי יצור חי! ויצור זה הוא שעומד על אדמה גדולה ועצומה הרבה יותר ממנו. והוא הולך עליה ממקום למקום, ובשעה שהן ניצבות על גבי יצור זה, הוא מניע אותן למרחקים גדולים מאד על גבי האדמה הגדולה שתחתיו. ורק מפאת גודלו של יצור זה, אינן רואות את ראשו ואינן מבינות, שמה שנראה להן כאדמה הוא רק פיסה מעורו.
שתי הנמלים הראשונות הנידו ראשיהן ונאנחו. "שוב את עם המיסטיקה שלך" הפטירו והלכו להן הלאה.
לפני 13 שנים. 21 באוקטובר 2011 בשעה 13:47
