אבל בסופו של יום לפעמים אני מסתכלת עליו וחושבת -
בכל הסרטים שאני עושה לו;
בכל הפגמים שלי;
בכל הפאשלות שלי;
וכמה שהוא עשוי לגעור בי;
וכמה שהוא עשוי להיות לא מרוצה;
וכמה שלפעמים אולי נמאס לו מהשטויות שלי;
הוא מעולם לא ניסה לשנות אותי, ומעולם לא עזב אותי, גם ברגעים הכי רעים שלי.
ועם כל החרדות שלי, עם כל חוסר המנוחה וחוסר האמונה,
שוב ושוב הוא מוכיח לי כמה גדול הלב שלו וכמה אהבה יש לו בשבילי.
לא משנה כמה אני מכעיסה אותו, הוא עדיין אוהב אותי כל הזמן.
זה באמת מדהים בעיני.
אף פעם לא חוויתי, לפניו, זוגיות שמתמשכת על פני כמה שנים, וזוגיות זה הרי לא לנצח, מסביב כל יום אנשים נפרדים, ולפעמים מסיבות כל כך קטנות. ובתוך כל זה, להיות נאהבת ככה, זה באמת סוג של נס.
(כן כן, אלה רק שנתיים. אבל בשנתיים האלה העברתי אותו, בלי להתכוון מראש, כל מבחן שאני רק מצליחה לחשוב עליו. אז אולי אני לא יודעת מה יהיה בעוד עשר שנים, אבל הטריילר נראה ממש טוב).
לפני 13 שנים. 21 באוקטובר 2011 בשעה 17:10
