שמחה.
למה לא בשמחה?
לא "להתאפק".
לא "להכריח את עצמך לעשות".
לא "לנשום דרך הכאב".
פשוט לעשות את כל זה בשמחה.
לרצות את זה.
לא לחשוב על העייפות. לא להתגבר עליה - פשוט לא לחשוב עליה. להסיט אותה הצידה, להשליך אותה לאחור מעבר לכתף.
הייתי טובה בזה פעם.
פעם? אני טובה בזה, לעזאזל.
אני וטדי עומדים דחוקים אל קיר הקרון ברכבת הקלה ונטולת החלונות של ירושלים ואני אומרת לו "בכל דבר יש משהו טוב, גם אם קטן. בכל מקום אפשר לראות את האור".
אבל עזבו, זה החלק הקל, למצוא איזה משהו טוב לומר עליו שהוא טוב. זה חומר למתחילים.
מה שצריך זה לא רק לראות את זה, אלא ממש להרגיש את זה.
"לנשום דרך הכאב".
אפשר לקבל החלטה שלא לסבול. לקבל את הכאב כרק עוד תחושה של הגוף, לא לסווג אותה כטובה או רעה. לקבל את זה שזו התחושה שהגוף חווה עכשיו ולא לייחס לה משמעות של סבל. להרגיש אותה כמו שמרגישים את מרקם הבגד על העור. סתם עוד תחושה שלא דורשת התייחסות מיוחדת.
אפשר לעשות את זה גם לעייפות.
אפשר לעשות את זה לעצב.
אפשר לעשות את זה לעומס.
ואפשר להביט בכל הדברים האלה שצריך לעשות, ובמקום לפחד מהם, במקום לברוח מהם, במקום לחשוב על כמה שהייתי רוצה לישון עכשיו,
פשוט לעשות את זה,
ולא כי הרצון גבר על הבשר,
אלא פשוט לעשות את זה, מתוך שמחה, מתוך רצון, מתוך חדוות עשיה.
אוטוסוגסטיה?
או סתם שמחת חיים?
זו המדרגה העשירית.
דילגתי על כמה. זה לא חשוב. לא חייבים לעבור את שש ושבע ושמונה ותשע. אפשר פשוט לקפוץ לשם.
בגיל.
בפשטות.
זה פשוט מאד.
פשוט לשמוח בזה.
פשוט לשמוח.
עכשיו.
השמש תעלה בעוד שעות ספורות. אני אזכה לראות את הזריחה.
אני לא רוצה לישון. אני רוצה לשבת ולתרגם את המסמכים האלה.
למעשה, מה שאני רוצה זה סיגריה, אבל אני חושבת שאני יכולה להתגבר על זה.
אני אמורה להיות מסוגלת להתגבר על זה בקלות.
זה קל.
כל זה קל.
ויש עשרים וארבע שעות תמימות בכל יממה.
זה המון.
זה המון.
ובעיקר זה משמח.
אני אלמד הכל מהתחלה.
ואני אהיה טובה בזה שוב.
אהיה? אני טובה בזה. עכשיו. ברגע זה ממש. אני טובה בזה כמו שמלכת באדולינה טובה בשוקולד. עד כדי כך.
אני טובה בזה עכשיו.
לפני 12 שנים. 26 בנובמבר 2011 בשעה 22:51
