היום היא שמחה יותר. שרה יותר על אהבה וקבלה וצמיחה רוחנית.
שירים של אנשים שטוב להם.
היא שרה אותם מאד יפה,
גם הכתיבה שלה משתפרת עם השנים,
אבל עדיין, אני אוהבת להקשיב לשירים המוקדמים שלה, כשהיא הייתה כל כך צעירה וכל כך חיפשה, וחיפשה,
כשהיא הייתה עוד בהתחלה של המסע שלה אל הטוב, כבר עמוק בתוך השמחה אבל עדיין עם קורי לידה,
והכאב של ההחלטות הרעות עדיין נכח שם. גם כשהיא שרה "שחררי שמח" זה התחיל ב"שחררי את השליטה, שחררי את הכבלים, ואחרי הנחיתה אולי תרגישי מה נעים". ורק אז באה האהבה. השמחה שם נשמעת בחיתולים.
אני אוהבת להקשיב לשירים האלה, כי היא באה כל כך בטוב, אבל שומעים שזה לא קל. בכל שיר, זה לא סתם לחוות אור, זה תמיד עוסק בלעזוב את הכאב, להפנות לו גב, להרפות מהצורך לכאוב, להרפות מההתעסקות איתו. "שקט יגיע היום" היא שרה. היום, השקט כבר נמצא. אבל היו לה אז השירים האלה, בדיוק על נקודת המעבר, כשרואים את השקט מגיע, בטוחים שהוא כבר כאן, אבל הוא עוד לא ממש הווה.
עברו כמה שנים ופתאום יש לי דחף עצום להקשיב לשירים האלה.
פתאום הם נוגעים לי באיזה משהו בפנים, יותר משהם נגעו אז. כשהכרתי אותה, פשוט היה כיף לשמוע אותה. יש לה קול יפה ואנרגיה טובה במוסיקה שלה. ועכשיו אני מקשיבה שוב ופתאום זה נוגע לי בקו הזה, ב"להיות האדם" שלי, ברגע הזה שאני מרגישה שאני כל כך קרובה, אבל לא ממש שם. עוד לא ממש שם.
"יותר מידי רגעים של חוסר נחת, יותר מידי פעמים שאמרתי זה לא מספיק, אם היה לי האומץ הייתי לוקחת, לוקחת ומתחילה לשיר".
ולאחד השירים אני מקשיבה היום שוב ושוב, ופתאום לכל מילה יש המון משמעות, ופתאום השיר הזה, שפעם היה די פשוט בעיני, נוגע בהמון סיפורים שלי.
אז אני מקשיבה היטב:
פתאום זה אתה שמראה לי איך שאני טועה
וזה לא יעזור שכולם יחייכו אלי כשאני בוכה
מכורה אל הסבל
ולא מוציאה את הזבל
ולא עוצרת באדום גם כשבפנים אני חולה
או סתם כשאני לא יכולה
א-הה, א-הה, כשאני לא יכולה
א-הה, א-הה
You see I met my enemies and they were inside of me
Yes I met my enemies and they were inside of me
And now that I'm aware to where they all were, now I can go
פתאום זה שאתה שמראה לי איך שאני טועה
כי אתה הדבר הכי מיוחד שאני מכירה
מכורה אל הסבל, מה לעשות
ולא מוציאה את הזבל
ולא עוצרת באדום גם כשבפנים אני חולה
או סתם כשאני לא יכולה
* * *
ציטטתי פה מכמה וכמה שירים, אחד מהם הוא "שמח":
לפני 12 שנים. 29 בנובמבר 2011 בשעה 19:31