העולם חותר לקראת הטוב.
כשמניחים לדברים להתרחש מעצמם - מזג האוויר חותר להשלמת החסר, פצעים חותרים אל הריפוי, יצורים חיים חותרים אל הנוחות והשובע, בני אדם חותרים אל הרגשה טובה.
כולם רוצים להרגיש טוב.
אף אחד לא רוצה להרע לאחרים - לא כמטרה בפני עצמה. רצון לעשות רע מגיע מתחושות רעות. אנשים שטוב להם, רוצים לבלות את זמנם בלהנות, לא לכלותו בגרימת רע לאחרים. יש אנשים שלא אכפת להם מאחרים, אבל גם הם - לא מחפשים במתכוון דרכים להרע. לא פגיעה לשם פגיעה. כשהם עושים רע לאחרים זה כתוצר לוואי, בנסיון שלהם להשיג משהו טוב לעצמם. הרצון להזיק לעולם לא חף מאינטרס ברור.
הרצון להטיב, לעומת זאת, לפעמים הוא בא כמו אינסטינקט, מבלי שנדע מה בדיוק אנחנו מרוויחים מזה באופן מיידי. אנחנו מקבלים דברים כמו "להרגיש טוב", או מאמינים שיגיע לנו איזה גמול, בעולם הבא או בעולם הזה. אבל אין מטרה מוחשית, ברורה ומיידית. לפעמים יש, כמובן, אבל לא תמיד. לא תמיד אנחנו צריכים סיבה מוגדרת בשביל לעשות טוב.
אבל תשאל מישהו למה הוא מנסה להזיק - תהיה לו סיבה. או שהוא מנסה להשיג בזה משהו מסויים, או שממש רע לו.
האם אנחנו יכולים, על ידי מחשבותינו, להסיט את גורלנו לטוב או לרע?
לכאורה זה רעיון קצת מטופש. מחשבות לא "באמת" גורמות לדברים להתרחש. לחשוב מחשבות טובות, להיות נחמד, לצפות לטוב - לא באמת אפשר להזיז עצמים בעולם החומר בדרך הזו. אפשר להניע קארמה טובה, אבל קשה לזהות פה תהליך ברור של סיבה ותוצאה.
אלא שהטוב הוא המצב הטבעי.
העולם חותר לקראת הטוב.
אף חיה לא תתקוף אם לא יתנו לה סיבה. לא כי היא טובת לב, אלא פשוט ככה, כי אין לה סיבה.
פגיעה מתרחשת רק אם מניעים אותה.
כשהעולם שרוי במנוחה, מצבו מכונה "שלום". רע הוא בהכרח "קרה משהו". אנחנו מתארים מהלך עניינים טבעי כ"לא יקרה כלום". התוכניות שלנו יצליחו "אם לא יקרה כלום". כאילו שאינטואיטיבית אנחנו יודעים שהמצב הבסיסי, הלא מופרע, הוא שהחיים ילכו במסלולם המוצלח.
מצבו הטבעי של הגוף הוא להיות נטול כאבים. הוא כואב כשקורה משהו חריג.
נסיעה בכביש צפויה להיות ללא תאונות. מתי מתרחשות תאונות? כשמשהו משתבש. כשמישהו לא שם לב. כשמישהו עושה טעות. כשמישהו מפר את הכללים. כשמישהו מתרשל. כשמישהו משבש את מהלך העניינים התקין, הצפוי.
למה אנחנו אומרים שמחשבה יוצרת מציאות?
"תחשוב חיובי" נשמע כל כך טפשי. מה יעזור לי לחשוב חיובי? ובכן, אני טוענת שזה לא יעזור הרבה יותר מאשר לא לחשוב בכלל. אבל קשה לא לחשוב בכלל, אז מוטב לחשוב חיובי. כי כשאתה חושב חיובי אתה לא מפריע. אתה מניח לעולם לנהוג כמנהגו ומאפשר לדברים להתרחש כסדרם.
מחשבה שלילית, לעומת זאת, פעילה הרבה יותר. כשאנחנו כועסים, חרדים, נקמנים וכיוצא באלה - אנחנו מפריעים למהלך העניינים התקין. כשמושטת לנו יד אנו מפרשים אותה כמכה מתקרבת, כשמציעים לנו עזרה אנו מפרשים זאת כהתנשאות, כשצצה הזדמנות אנו מפרשים אותה כסכנה. אנחנו הופכים לרשלנים עם רגשותיהם של אחרים. אנחנו מתרשלים בשלומם. אנחנו עושים רע לאחרים. גורמים להם להרגיש רע וכתוצאה מזה לנהוג ברע. והם מעבירים הלאה את מזגם הרע, והרוח הרעה גוברת בעולם ומניעה אנשים לחמדנות, לתוקפנות, להתגוננות.
עוד לא נשמע על הגנב שפצח בגניבה בעת שחש שיש לו מספיק.
אנשים שטוב להם לא פותחים במלחמות.
(אגב זה לא רק "טוב להם" רוחני, ערטילאי ואוטוסוגסטי. זה "טוב" הכי פשוט. "טוב" של מי שלא קרה לו שום דבר רע).
הטוב קורה מעצמו.
הרע נגרם.
כשרע, לא נאמר שהטוב "נמנע" - אלא הופרע. הותקף. נגזל.
כשטוב, נאמר שהרע נמנע.
בשיח שלנו עליהם, הטוב הוא הסביל והרע הוא הפעיל.
הטוב הוא הטבעי והרע הוא המלאכותי.
בחברה יעילה, לרוב האנשים יהיה טוב. אולי אפילו לכולם. באופן יציב.
בחברה מקולקלת, שבה לרוב האנשים רע, לא תהיה יציבות. המציאות תשתנה תדיר. העולם יתמרד. האנשים יתמרדו.
* * *
"1984" מאת ג'ורג' אורוול הוא נספר נפלא, מהרבה בחינות.
אחד מהדברים היפים שנאמרים בו הוא על החתירה לטוב.
זהירות ספויילר
הגיבור חי בעולם של כאב ופחד. והתכונה המיוחדת של העולם הזה היא, שכל זכר לחיים אחרים נמחה ממנו. אנשים עברו חינוך מחדש, ספרים הושמדו או שוכתבו, העיתונות שירתה את השלטון, ולאף אדם לא הייתה דוגמה, ולו בעיני רוחו, לדרך אחרת להתקיים. המסר היה - כך זה צריך להיות, זהו המצב הטבעי. ולא הייתה גישה לרעיון אחר.
והוא מרגיש שמשהו לא בסדר.
הוא אומר לעצמו - אני מרגיש שלא ככה זה צריך להיות. אני מרגיש שמה שמוכרים לי בתור "טוב" הוא זיוף. שמישהו בונה בכוונה את המציאות הזאת. מישהו ממציא את מושגי הטוב בעולם הזה. המצב הטבעי אינו כזה.
הוא מתאהב ללא דוגמה. אין לו תמונה של מערכת יחסים בשום מקום. לא בבית, לא אצל הוריו, לא בטלויזיה ולא ברומן פרוזאי, אין לו מושג איך נראות אכפתיות, דאגה הדדית, תשוקה, אחווה. ובכל זאת הוא מצליח להתקרב אליהם, באיזה חוש שהרגשות האלה נובעים מהעולם הטבעי, הלא ממושטר.
סוף ספויילר
* * *
החיים הם סטייק עסיסי והמעשים שלנו הם התבלינים.
אתם יודעים איך מכינים סטייק טוב? כל מה שצריך לעשות זה לנסות לא להרוס אותו. צריך לשים אותו על האש, לחכות קצת, להפוך, ולהוריד. להפוך אותו כמה פעמים, יקלקל אותו. להוסיף לו מלח לפני הצליה יהרוס אותו (אפשר לשים טיפה ממש רגע לפני הטיגון). הוא יוצא הכי טוב כשנוגעים בו כמה שפחות.
אז לא תמיד אנשים מטפלים היטב בבשר שלהם, ולפעמים הוא שוכב קצת, ולפעמים נשפך עליו משהו, ולפעמים שוכחים להפוך אותו בזמן. ואז אנחנו נדרשים ליוזמה הטובה שלנו, למעשי החסד. אפשר לחתוך, לתבל, לערבב, להוסיף רוטב, להציל איכשהו את הטעם. ולפעמים יוצא לנו המבורגר מדהים מכל העסק הזה.
אבל סטייק מצויין יכול להיות מנת חלקך, אם רק לא תפריע לו.
בשביל סטייק רע צריך להתאמץ.
* * *
ואחרי כל זה אני צריכה לשאול, מה לגבי איפוק. איפוק נדרש בשביל להשאיר דברים על כנם. אבל האיפוק לא מרגיש "טבעי". הוא דורש מאמץ. למה הוא דורש כזה מאמץ ומהו בדיוק הדבר ממנו צריך להתאפק, על כך אשיב בחזרה סיבובית לטיעון "הטוב המוחשי" - אך את ההרחבה (האם בכלל נדרשת הרחבה?) אשמור לפעם אחרת.
לפני 12 שנים. 5 בדצמבר 2011 בשעה 9:56
