לפני 12 שנים. 6 בדצמבר 2011 בשעה 18:34
צפיתי בקליפ הזה:
והוא הותיר אותי עם כמה מחשבות מבולבלות. הראשונה הייתה "תעשו לי טובה, אף אחד לא מדבר ככה".
המחשבה השניה הייתה "זה בטח מה שחשבו לעצמם כל האנשים שהתייחסו לנפגעי אלימות אמיתיים בחוסר אמון".
חשבתי לעצמי, סביר להניח שזה באמת קורה איפהשהו. אבל לא בדיוק ככה, כמובן. רואים שזה משחק.
חשבתי לעצמי שזה בטח מוזר, לשחק את הגבר בסרטון כזה. שזו בטח תחושה מוזרה.
ניסיתי לחשוב איזו בחירה זו, לשחקן ולשחקנית. האם בשבילם זו עבודה טובה.
אני זוכרת שכשאני הייתי שחקנית חובבת, התפקידים שהכי אהבתי לעשות היו של נשים מוכות / מושפלות / מנוצלות / כיו"ב. אני נזכרת עכשיו איך בכל ההצגות של מגמת תיאטרון רציתי את התפקיד של הנערה שנאנסת (ורק עכשיו אני שמה לב שזה אולי טיפה תמוה, שאני יכולה לחשוב על לפחות שלוש הצגות שכללו סצנת אונס. בחרנו אותן יחד, כל הקבוצה. מה היה לנו מהנושא הזה?). אני נזכרת בכך שבכיתה ט' עשינו ערב מונולוגים לקהל מכרים ובחרתי מונולוג של זונה. אמא שלי יצאה מדעתה כששמעה על זה. אבל עדיין עזרה לי לשנן את הטקסט, חמודה שכמוה 😄
למה רציתי את התפקידים האלה? בעיקר כי זה היה נראה לי הכי מעניין, בתור שחקנית. הכי קיצוני. חיפשתי תפקידים קיצוניים, תפקידים שדורשים מגע, תפקידים שדורשים התמסרות ואומץ. תפקידים שבהם אי אפשר "לעשות כאילו". תמיד היו ויכוחים בקבוצה כי - כולן רצו את התפקידים האלה. הם היו תפקידים "עם בשר".
אני מנסה לחשוב מה הייתי מרגישה במקום השחקנית הזאת. האם הייתי מוכנה לנתק את עצמי מהמציאות ולהטיל את עצמי לתוך התפקיד הזה. הייתי צריכה לשכוח את ההקשר בשביל זה. הייתי צריכה לשכוח את המטרה הטובה, ופשוט לחיות את זה, להרגיש את זה. רק ככה הייתי יכולה לשחק היטב. אם הייתי חושבת על כמה שזה נורא להיות במצב הזה, לא הייתי עושה את התפקיד בהצלחה.
צפיתי בסרטון שוב וחשבתי לעצמי, כמה שזה דומה למשחקים שלנו. לפעמים אני קוראת פה תיאורים כל כך דומים. דברים שנשים כותבות על בעליהן, או על מאהביהן, "שולטיהן". דברים כל כך דומים. טון הדיבור של הגבר. הקטע עם המספריים. חובת הדיווח. האיסורים. העונש. הצייתנות המוטבעת. לפעמים זה הגבר שמתאר את זה, מעיני הגבר המעניש. לפעמים הם מכניסים קצת הומור לסיפור, מתבדחים קצת על הסיטואציה, מקלים את המתח, מזכירים שזה הכל בהסכמה. לפעמים התיאור מתחשב פחות, לפעמים הוא נשמע ממש ככה. אין שום דרך לדעת את ההבדל - רק ההקשר, רק סיפור המסגרת. לפעמים מישהי פה כותבת סיפור כזה ממש, ורק המילה שלה ש"זה בסדר ככה", שנאמרת במאמר מוסגר, מרגיעה אותנו.
הסתכלתי על הסרטון הזה וחשבתי, שבלי הכותרת "תצילו אשה מאלימות" ובלי ה"תעזרו לי" זו פשוט הייתה המחזה של פוסט כלשהו מבלוג בכלוב. בלי הכותרת הזאת, הסרטון הזה היה מגרה אותי!
האם הוא היה מגרה אותי?
* * *
אני לא יודעת לאן לקחת את זה. אני לא יודעת אם להפוך את זה לפוסט "מה זה אומר עלינו, הסוטים" או לפוסט שעוסק בבחירות של המפרסם ובבעייתיות שבסרטון הזה.
* * *
קצת עלינו: לפעמים אנחנו מזדעקים לעומת איזה פוסט כאן ואומרים "אוי לא, זו אלימות, זה אונס, בלה בלה בלה" ואז התגובה של אנחנו אחרים היא "זה אתר בדס"מ פה, הכל בהסכמה". ותמיד אני חושבת, זה לא כל כך פשוט. חלקנו באמת מהלכים על הקצה כאן. אין לנו דבר לסמוך עליו מלבד שיקול הדעת שלנו ושל אהובינו.
אין לנו מדד אובייקטיבי! הרי אנחנו עושים דברים שלאחרים ייראו כאילו צריך להציל אותנו.
על מה הסרטון הזה מתבסס? היא לא אומרת לא. היא לא כועסת. היא הולכת להביא את המספריים! ובכלל, היא מסכימה לחיות איתו. והיא נראית די בסדר, אין חבורות מיוחדות. היא לא נעולה בכלוב - הנה, היא יצאה לטייל עם חברה.
על מה סומך מי שביים את זה? שבחוש טבעי נדע, שכל זה לא בסדר.
שהאינסטינקטים שלנו יגידו לנו שהיחס של הגבר הזה לאשתו הוא לא קשיחות אלא התעללות.
זה לא רק ה"תעזרו לי" שאומר לנו שיש בעיה. אפשר היה להכניס אלף סצנות שונות בשניות שקדמו ל"תעזרו לי". אנחנו אמורים להרגיש שיש פה התעללות כבר ב"איפה הסתובבת".
הכותרת אומרת לנו לפרש את כל הסצנה כעדות להתעללות. האם היינו עולים על זה לבד?
אני חושבת שזו שאלה מאד טובה.
אם היו מציגים לנו את הסצנה הזאת עירומה, בלי הערות, בלי כותרת, בלי הקשר - מה היינו חושבים עליה? באיזה עולם סמנטי היינו ממקמים אותה?
ברור שבהקשר הזה אנחנו מבינים שזו אלימות וברור שבבלוג בכלוב שכותרתו "סשן אופנה" היינו מבינים את זה כבסדר גמור (כנראה). ברור שההקשר מאד חשוב.
אבל אני תוהה - האם יש דברים שניתן לשפוט אותם ללא ההקשר? (אני נוטה לומר שלא, אבל...)
האם חלקנו תמיד יטה לכיוון מסויים? האם חלקנו, בתור צופה מן הצד תמיד יניחו תחילה שזו אלימות אלא אם צויין אחרת, וחלק אחר יניח תמיד שאלה יחסים בהסכמה אלא אם צויין אחרת?
אני מנסה לשאול את עצמי: היו מראים לי את הסצנה ללא כותרות. יאללה יולי, מהר - אסוציאציה ראשונה!
עוד כמה שאלות עולות אבל אני רואה שאני מתקשה לנסח את המכלול. בינתיים אשמח מאד לשמוע תגובות על מה שכתבתי ובכלל הרהורים על הפרסומת הזאת.
* * *
וכן הקלקתי, אבל לא כי חשבתי שהפרסומת מוצלחת. למעשה הפרסומת עוררה בי אנטגוניזם, יש לי כמה השערות למה אבל אני לא בטוחה בדיוק. אלא שבסוף הפרסומת היה הסבר ברור על מטרות העמותה. אני מזדהה עם מטרות אלה ומעוניינת לתמוך בהן. הסרטון כשלעצמו לא עשה דבר מלבד לדחות אותי מלשתף פעולה. האמצעים מוכווני הרגש הזה תמיד מפריעים לי. אני מבינה שמשתמשים בהם כי זה מה שעובד על ההמון והמטרה מקדשת, אבל לי זה גורם חוסר נוחות. בכל מקרה, מה שטוב זה שהם השתמשו בשניהם: גם המחזה נוגעת ללב וגם הסבר ענייני. עלי השפיע ההסבר הענייני, אני מניחה שעבור אחרים ההמחזה. שיהיה, מה שעובד. המטרה טובה. תעשו קליק (אבל לא בשביל זה שמתי את הפוסט. אנא, חלקו איתי הרהור)
