כוונות טובות, תמיד כוונות טובות.
ראיתי פעם, בצילום מאיזו הפגנה, שלט שנשא את הכיתוב הבא:
הוא הותיר עלי רושם די משמעותי - זה היה לפני כמה שנים והמשפט הזה הולך איתי מאז באופן קבוע.
והמשמעות שלו בשבילי היא יותר מאשר לעג לטרמינולוגיה הזאת שממש מזמינה תגובות ציניות. לא, זה יותר מזה.
זה לשים לב לכך שמרוב עצים לא רואים את היער.
כל "פעיל", תהיה אשר תהיה מטרתו, רואה רק את העץ שלו, והוא נלחם בכל כוחו למען העץ הזה שלו. אבל הקהל של כל הלחימה הזאת רואה מולו המון עצים. הוא כבר לא רואה עצים ייחודיים ששווה להתייחס אליהם. כל מה שהוא רואה זה יער.
אני רואה יער, למשל, כשאני נכנסת לפייסבוק. רצף עדכונים ממוצע יכיל קריאה לאימוץ כלבלבים, הפצת חיפוש תרומת כליה, התרמה למען רכישת איזו תרופה, כמה הודעות על הפגנות בעניינים אקטואליים שונים וכו'. אני רואה יער.
ואל תבינו אותי לא נכון - בעיני גם טבעי וגם צודק וגם ראוי שכל אחד יפעל למען המטרה שקרובה לליבו, ועל ידי השוני המהותי בינינו יצא שכל מטרה מקבלת מישהו שפועל למענה, וכך מתקבל יער מטרות מטופח ומושקע שבו לכל עץ, יש מישהו שדואג לו אישית.
אבל זה לא נכון, בעיני, לטפח את העץ שלך כאילו הוא גדל לבד במדבר. מה שיהיה נכון זה להמשיך להשקיע בעץ הפרטי שלך, אבל לזכור שהוא חלק מיער, ושמישהו צריך גם לדאוג לכך שהעצים לא יפריעו זה לזה מרוב כוונות טובות.
מה שיהיה נכון זה להסתכל קצת מסביב ולראות שאולי היער הזה יהיה ירוק יותר אם, למשל, נשתול את כל הברושים קרוב זה לזה וכך יחד את כל האורנים וכן הלאה. אולי הם יגדלו טוב יותר מאשר עכשיו, כשהם מפוזרים פה ושם ללא קשר ביניהם.
* * *
יש תחושת ייאוש באוויר. תחושה של אבדון. תחושה של פאניקה.
הציבור והעיתונות מתפרעים, ובכוונותיהם הטובות חלקם כמו חובט עיוור, גורמים גם נזק. הממשלה נבהלת ומנסה לפתור את הבעיה על ידי חקיקה. מן הסתם זה יוצר שורה של הצעות חוק היסטריות. חלק מהציבור תומך, כי הוא עצמו אחוז פחד מההשלכות האפשריות של הותרת המצב על כנו. החלק האחר של הציבור נתקף חרדה קשה מנסיונות הממשלה לחוקק את מה שמוטב לא לחוקק, ויוצא למלחמת תדמית פופוליסטית, דמגוגית, רגשנית וצדקנית נגד הממשלה, וכמובן בסערתה דורסת כמה עצים טובים בדרך. הממשלה החרדה לטובת העצים שנדרסו ובעיקר להישרדותה מול המתקפה, שוב מנסה למצוא פתרונות חירום ושוב יורה לעצמה ברגל. הציבור שמודאג מהעצים הדרוסים קורא לתמיכה בממשלה (שבשלב זה כבר נראית כמו ילד בוכה שהוריו שכחו אותו בקניון) והציבור שמודאג מהפגיעה בעץ הפרטי שלו צועק "פאשיזם", בדרך כלל בלי להתעמק במשמעות של המילה וגם לא במשמעות או ההשלכות של זריקתה באוויר בכל הזדמנות.
נראה שכולם מבוהלים, רצים לכל הכיוונים ומפחדים שעוד שניה יהרגו להם את הדמוקרטיה. החלק הקומי בכל הסיפור הוא שאותו הפחד משותף לכולם. כל הצדדים פועלים מתוך תחושה שיש להגן על הדמוקרטיה. הייתם חושבים שאם אין אפילו גורם אחד בתוך בליל זעקות השבר הזה שמצהיר על עצמו משהו אחר, היה צריך להיות קל לכולם לזהות את האירוניה.
יש תחושה של ריקנות באוויר. תחושה של איבוד דרך, תחושה של התמוטטות מוסרית.
התחזקות של תנועות דתיות מסויימות, שאי שם בעבר כנראה השתייכו לדת שכנראה אמורה להכתיב ערכים מוסריים מסויימים, רק מחזקת את התחושה שלאף אחד כבר אין עניין אישי, פנימי, במוסריות. המילה "מצפון" עברה כל כך הרבה שכבות של ניצול ציני שעכשיו כבר קשה לבן אדם לדעת למה הוא מצפה מעצמו ומחוש הצדק הפנימי שלו.
יש הלך רוח של שבירת מוסכמות. כדרכה של רוח, היא מפילה הכל ביחד, ללא סינון.
החיבור בין צדקה לפרסום הוא אחד האבסורדים הגדולים שהועפו עלינו עם משב החדשנות. גיוס תרומות תוך שימוש בכל השיטות הבזויות של עולם הפרסום - דמגוגיה, זלזול בצופה, קיטש וכל שאר הדברים המוכרים. מתן תרומות על ידי פרסום עצמי ועל ידי השפלת המקבל - בדיוק הדברים שכל החינוך שקיבלתי, שחשבתי שרבים מאיתנו קיבלו, מטיף נגדו. תחרות לייקים בין עמותות. אם הייתם אומרים לי לפני שנתיים, לא הייתי מאמינה.
יש תחושה כזאת, כאילו כולם יצאו לגמרי מדעתם.
לפני 12 שנים. 8 בדצמבר 2011 בשעה 23:46
