פתחתי בלוג.
באתר של בלוגים.
תחת שמי המלא.
ופרסמתי לינק בפייסבוק. זה היה כל הרעיון. שיכירו את הכתיבה שלי. כי כבר לא מעט זמן אני כותבת כאן, ויוצא שהרבה מאד מהדברים שכתבתי כאן, הייתי רוצה להציג באתר נגיש יותר, נטול הקשר.
אני לא הולכת להפסיק לכתוב כאן - פיתחתי ערך סנטימנטלי לבלוג הזה, וכך או כך יש דברים שאני מרגישה נוח לכתוב כאן, שאני לא מרגישה נוח לכתוב שם.
הבלוג החדש הולך להיות יותר מוקפד.
בהתחלה התוכנית הייתה שיהיה לי רק בלוג אחד, אבל כשאני חושבת על זה אני מבינה שיהיה לי קשה מידי לבחור. הם משרתים מטרות כל כך שונות. אני הולכת להעתיק מפה לשם כמה קטעים, לא הרבה. רק את מה שבזמנו הכי הציק לי לא לשתף "לכולם". עברתי עכשיו ברפרוף על הארכיון, יש רק בודדים כאלה וגם לגביהם אני כבר לא בטוחה.
אני הולכת לכתוב על בדס"מ גם בבלוג החדש, אם כי כמובן, לא באותה חופשיות בה אני יכולה לעשות את זה כאן. גם בגלל שהתוכן שם חשוף למכרים שאינם בהכרח חברים, גם בגלל שחלק מהקוראים לא יבינו על מה מדברים איתם בכלל. אבל חשבתי על זה והחלטתי שאתייחס לנושא הזה, בעיקר למקום שלו בתודעה הציבורית, כי חשוב לי לקיים את שאני מטיפה לו ולא להתבייש. וגם, כי זה נושא מאד מעניין ותמיד יש לי מה לומר עליו 😄 בינתיים אני מחכה עם זה קצת. אני רוצה קודם לתת את הטון וללכת על נושאים ברורים יותר.
מצחיק, כי אני כמעט ולא כותבת על בדס"מ בבלוג שלי כאן. אבל יש משהו בזה שאפשר, ולא צריך לפתוח בהסברים והקדמות.
זה מה שאני אוהבת בכתיבה כאן - שאני תמיד יכולה להתחיל מהאמצע. אני לא צריכה להקדיש פסקה בשביל להסביר על מה אני מדברת. יש לזה עוד סיבה - אני כותבת פה כבר הרבה זמן והקוראים שלי (לפחות החלק שמגיב) הם קבוצה די קבועה. אז כבר מכירים את הסיפור שלי. כבר יודעים מי אני ומה אני ואיך אני נוטה להתייחס לדברים. כבר מזמן, רוב הפוסטים שלי מתחילים מהאמצע, וזה בסדר גמור. כי את ההתחלה אתם כבר מכירים 😄
הייתי שמה פה קישור, כי אני רוצה להפיץ וכל זה, אבל נו, אתם יודעים, בכל זאת. מי שעולה על זה לבד - בבקשה אל תגלו. זה מאד לא יפה. ולמקרה שזה לא מובן, זה כולל גם לא לגלות פה מי אני שם, וגם לא לגלות שם שאני פה. גם וגם. תודה.
יואו, אני אשכרה מתרגשת. החברות אומרות לי לעשות את זה כבר שנים. אני מקווה שלא יצחקו עלי. כי לפעמים אני ממש חופרת ויוצא לי כבד כזה, במיוחד כשאני יותר מידי רוצה שיצא לי טוב ודואגת. חברה אמרה לי פעם "מצויין הוא האוייב של טוב מאד" ואני בדיוק מסוג המקרים בהם זה לגמרי נכון. כשממש חשוב לי להצטיין, יוצא לי מעפן. כשאני מוכנה להסתפק ב"לא רע" יוצא לי טוב ולפעמים אפילו מתפלק לי איזה מצויין. וגם אז אני לעולם לא יודעת לשפוט מתי יוצא לי יותר או פחות מוצלח. הלוואי והייתי יודעת. אולי זה היה עושה אותי פחות זקוקה לפידבק, ואולי זה גם היה מקל עלי לברור את החומרים שלי כשצריך להגיש דוגמאות כתיבה לכל מיני תחרויות ומלגות (אני תמיד משתפנת ברגע האחרון). מצחיק שאני באמת מוטרדת מזה. אני כל כך מקווה שירצו לקרוא אותי.
יא אללה. כמו ילדה קטנה. כולה בלוג.
לפני 12 שנים. 9 בדצמבר 2011 בשעה 4:51
