אני כותבת פה כבר כמה שנים, ובמהלכן פה ושם יצא לי לכתוב על כל הקטע הזה של "מתחלפת".
בכל פעם ניסיתי להסביר שזו לא פשרה ולא רמאות וכו', ולרוב לא הצלחתי. מי שהזדהה איתי הבין, אבל מי שלא נמצא במקום הזה, בדרך כלל לא הבין אותי. זה בסדר.
אבל עכשיו אני מתחילה להרגיש שחסר לי משהו.
אני חושבת שזה דווקא בגלל שנאי בקשר ונילי.
כי כל עוד לא הייתי עם ונילים, זה לא הרגיש לי "חלש". בעצם, גם כשהייתי עם ונילים, כי לא נתתי להם להישאר כאלה. תמיד "לימדתי" אותם לשחרר וזה בדרך כלל לא לקח הרבה זמן. ועכשיו, יש אפיזודות קצרות של קינקיות, התקדמנו הרבה מהשמרנות שאפפה אותו בהתחלה, אבל הן תמיד זמניות, הן תמיד מלוות בהיסוס מסויים. היסוס מצידו - כי זו קרקע לא מוכרת, והיסוס מצידי - כי אני לא רוצה להגזים ולא רוצה לדחוק את הגבולות שלו. גם בשביל לא לפגוע בו וגם בשביל לא להרתיע אותו מלהמשיך איתי בדרך הזו.
וכל הזמן הזה אני אומרת לעצמי שזה בסדר. שיש לי עוד עשרות שנים להיות איתו ואני שמחה שיש לי לאן להתקדם.
ועדיין אני חושבת ככה.
אבל עכשיו, שעבר כבר זמן מה, מעל שנתיים (וואו), וכבר יש פחות לבטים סביב הקשר ויותר נינוחות בינינו ופחות "סרטים" ויותר בטחון, עכשיו שאני יותר רגועה וכבר לא נמצאת מהלך הרוח הדפוק שהיה לי כשהייתי רווקה (לחוות ולחוות, בכח)...
אני חושבת שפשוט חסר לי, קצת, ה"לחוות" הזה, שהוא חזק ועמוק ומרחיק לכת. חסר לי להגיע לאיזה מצב של להרגיש את זה עד הסוף.
יש כמה דרכים, כך אני מאמינה, להרגיש ככה.
מה שאני צריכה בשביל זה זו התחושה שאנחנו לגמרי בתוך זה, מחוייבים, מנותקים מכל עובדה שעשויה לבלבל אותנו.
אני חושבת שיש אנשים שיכולים להיכנס ולצאת מהמצב הזה כרצונם. זה בעיקר עניין של תרגול. אני מאמינה שאני אחת מהאנשים האלה.
אבל יש עוד דרך: זמן. כשנצמדים לתפקיד לאורך זמן, זה הולך ומעמיק לאט לאט. יש תחושה של יציאה למסע משותף. תמיד חשבתי שהמסע הכי טוב הוא המתחלף. אבל עכשיו אני חושבת, שעבור מי שלא מתורגל בזה, עבור מי שמתחיל קרוב מאד לפני השטח, לבחור צד ולהיצמד אליו יכול להיות קל יותר. לא לקפוץ ישר פנימה אלא לרדת מדרגה אחת בכל פעם. אולי זה קל יותר.
אני מרגישה שקשה לי להסביר את עצמי.
אני חושבת שקשה לחוות שליטה ממש, באפיזודות זמניות. התחלפות יכולה להתאפשר כשההיכרות עם החוויה כבר נמצאת בעבר, כשכבר לא צריך להתרגל זה. אני חושבת שעבור מי שלא מבין ורוצה להרגיש את זה לעומק, צריך לבחור משהו ולהתחייב אליו.
כמו ללמוד מלאכה. כשרוצים ללמוד לשלב בין יותר מאומנות אחת, צריך קודם להקדיש את מלוא המרץ להתמחות באחת מהן, ואז באחרת, ורק אז אפשר לנוע ביניהן בחופשיות.
אף פעם לא חשבתי על זה ככה כי אף פעם לא הייתי צריכה לעשות את זה עבור עצמי. הכל קרה עבורי כשהייתי נערה, זה היה משולב בהתפתחות המינית שלי, וזה היה כל כך טבעי, לא הייתי צריכה להגדיר את זה עבור עצמי. ועכשיו, כשאני צומחת יחד איתו, ורוצה שנתקרב זה לזו ונלמד זה את זו לעשות טוב זה לזו, אני מגלה את הצורך לתת שם לכל מיני ניואנסים - כי אם לא אדע להסביר אותם לעצמי, איך אוכל לקרב אליהם אותו?
אם אני מרגישה שחסר לי משהו - איך אתקשר את זה אליו אם לא אענה לעצמי מהו הדבר?
אז מהו הדבר? אני חושבת שמדובר במחוייבות, בסדר עדיפויות מסויים. שזה יהיה משהו שמתעסקים בו, שמתכננים, שנותנים עליו את הדעת. מעין משחק שהולך איתנו, שמעסיק אותנו, שצריך כל הזמן לעשות דברים קטנים בשביל לשמור עליו.
אני רואה את עצמי מסבירה לו את זה כמו משחק הגמד והענק של פורים. כל יום אתה צריך להקדיש קצת מחשבה להיותך גמד של מישהו. כל יום צריך לזכור את זה. כל יום צריך להשתפר בזה. אז זה לא צריך להשתלט על כל לוח הזמנים שלך אבל זה חייב להשתלב בו, מידי יום. ללוות את המחשבות שלך.
* * *
אני לא לגמרי בטוחה לגבי שום דבר שכתבתי כאן. מדובר בתהיות, אני לא יודעת מה מזה יתפוס, עם איזה חלק מכל זה אזדהה גם מחר. אלה בעיקר ניחושים. תובנות יתקבלו בברכה. אני לא יודעת מה בדיוק השאלה שלי. פשוט, מחשבות שעולות כרגע.
אני חושבת להעלות את זה גם לפורום, אבל לצד החששות הרגילים המלווים פוסט חושפני, אני חושבת שזה ארוך למדי, ועדיף שאחשוב על ניסוח תמציתי יותר וממוקד יותר אם אני רוצה להעלות את זה שם.
בינתיים - זה מה שעובר לי בראש כרגע, כמו שהוא, הנה זה כאן, ואשמח לשמוע כל תובנה בנושא, וגם שיתוף במשהו אישי שאיכשהו קשור. ולא חייב להיות קשור. כל אסוציאציה שלכם. בדרך כלל עצם הקריאה ועצם המחשבה על תשובה עוזרות לי להתמקד.
לפני 12 שנים. 16 בדצמבר 2011 בשעה 23:24
