האמנם כולנו נלחמים בהן לפחות מלחמה אחת?
האם לכל אחד יש תחנת רוח משלו?
יש אנשים שהייתי רוצה לשאול אותם - מה תחנת הרוח שלך?
אני מוכנה לספר את שלי. אבל לא ככה סתם. אני מוכנה להיחשף אבל צריך להיות בזה סיפוק. גם אקסהביציוניסט צריך *משהו* מהקהל שלו. מה תחנת הרוח שלך?
יש אנשים שרואים עליהם. כשהם רואים את תחנת הרוח שלהם רואים את המבט משתנה. רואים איך הם מיד מסתערים.
ויש אנשים שאחרת, רואים עליהם - הם מסתובבים כל הזמן עם חרב שלופה. והם רואים את תחנת הרוח שלהם בכל מקום, ולפעמים יש להם אפילו קצת קמח מתחת לאף.
וגם אני, יש לי תחנות רוח, אם כי לא תמיד אני יודעת מה טוחנים בהן בדיוק. ולא תמיד שולפת חרב לעומתן.
אבל יהיה נחמד לומר "לכל אחד יש אותן".
מהי תחנת הרוח שלך, Stranger?
לפעמים נורא קשה להשלים עם הזרות האינהרנטית.
אפשר לומר עלי שאני אקהביציוניסטית. אולי. אני לא בטוחה. אולי אני פשוט מקווה שאם אתפשט ראשונה, הזולת יתפשט גם הוא. אני לא בטוחה. אבל אני יודעת שקשה לי להשלים. נורא קשה.
ואנשים הם כה מוזרים, כשאתה זר. והפרצופים מכוערים כשאתה לבד, והנשים מרושעות כשאינך רצוי. כמה שהמילים האלה פשוטות. העולם כל כך מכוער, כשאין בו אהבה עבורך.
ולפעמים הם מאמינים שהמלחמה שלהם אמיתית. יש שיח ישן-נושן בחוגים לספרות כבר (עשרות? מאות?) שנים, האם קיחוטה ידע שהמלחמה שלו לא אמיתית. האם הוא ידע שהוא ממציא את כל זה. אולי עמוק בתוכו הוא ידע. אולי כמוהו, הגיבורים של היום יודעים שהקרב נועד אך לכסות על משהו שחסר. ואולי הוא באמת האמין, ואולי גם הם באמת משוכנעים בצדקת דרכם. ואולי גם אני עיוורת למציאות. כלומר, וודאי שאני עיוורת למציאות - אבל... אולי יותר מאחרים, אולי פחות. אולי באותו האופן ואולי באופן אחר.
ואולי קיחוטה ידע שזה לא משנה, שהעיקר זה להאמין בעצמך ובדרך שלך. ואולי גם להם זה לא באמת משנה, והם פשוט צריכים להילחם, ובוחרים בזה. ואולי כשאני חושבת שכל זה לא באמת משנה, אני צודקת. ואולי אני טועה.
מישהו זוכר באיזה דיאלוג זה הופיע? איפה הוגדרה ה"דוקסה". אני לא חושבת שיש לנו אי פעם ידיעה. רק סברות. וגם כשהן מתגלות כנכונות, עדיין, הן רק סברות נכונות. עדיין אינן ידיעה. ליתר דיוק, אני חושבת שיש רגעים בודדים בהם אנחנו באמת יודעים. משהו בין ההסבר של שפינוזה (כפרה עליו) לבין ההסבר של קאנט (אם אתה כזה חכם למה לא כתבת את זה כך שאפשר היה להבין מה אתה רוצה לומר, חתיכת קאנט)(סליחה לא הצלחתי להתאפק): אתה תופס משהו עם השכל הטהור שלך ואז אתה פשוט יודע. הידיעה קיימת בך כמו רפלקס, כמו התאהבות, כמו צניחת העפעפיים כשהעייפות מנצחת.
אני חושבת שאני יודעת מהן תחנות הרוח שלי. מצחיק שזה לא עוזר בכלל. אני רואה תחנת רוח, אני רואה אותה חד וברור, אבל כשהיא שם מולי אני חייבת לצאת לקרב נגדה. אני יודעת שהיא רק תחנה, אבל אני לא יכולה לחלוף לידה בנחת. הלוואי ולא הייתי רואה אותן כלל. בשביל מה זה טוב?
לא באמת יש ערך ספרותי ל-the sight הזה. סרוונטס יכול להיות רק אחד. ובקרב חרבות אני חושבת שהוא היה לוקח אותי בהליכה.
קינג כתב ב"דומא קי" על היכולת לראות ועל הנכונות לוותר עליה. אני עדיין לא יודעת מה אני חושבת על זה. אני רק יודעת שקינג כותב המון רבי מכר, ובכל זאת הוא כותב היטב. אז אין מה להתלונן. פעם רציתי להיות בולגקוב. אחרי זה רציתי להיות סראמגו ואחרי זה פול אוסטר או איאן מקיואן. היום הייתי רוצה להיות קינג. I'd like to settle down.
אבל אני לא אף אחד מהם, ואני אפילו לא יולי, כי מעולם לא כתבתי פרק שני לשום דבר.
פואנטה? עזבו אותי באמא שלכם. פואנטות גם ככה מוערכות יתר על המידה. ספרו לי משהו אמיתי. ספרו לי על תחנת רוח. ספרו לי על גן בטון. ספרו לי על יד כרותה. ומתישהו גם אני אספר סיפור טוב. אני רוצה לומר "אני מבטיחה" אבל אני יודעת שהבטחה זה כמו התערבות - אם אתה לא בטוח לחלוטין + ערבות - מוטב לשתוק. אבל אני רוצה, בכל מאודי אני רוצה - ובכן, לא בדיוק לספר סיפור. זה לא בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות. אני רוצה לומר משהו. משהו אמיתי. לא לספר, אלא לומר. אתם יודעים את ההבדל? זה הבדל מהותי. אני לא באמת רוצה לספר סיפור. הייתי רוצה להצליח לספר סיפור, רק כדי שיקשיבו למה שיש לי לומר. אתם מבינים?
אבל באמת הייתי רוצה לשאול, כל אחד, האם אתה רואה את תחנת הרוח שלך, והאם בכלל יש לך אחת, ומה אתה רואה בין הכנפיים שלה?
ואני לא יודעת מה הייתי רוצה לעשות בקשר לשלי. רוב הזמן אני מרגישה שאני רוצה לנצח אותה, אבל מה הטעם לנצח כשזו רק תחנת רוח? אני אעמוד על גופתה ואראה שהנצחון הזה לא נתן לי כלום. אבל לכתוב את זה, לכתוב את זה...
"לעמוד על גופתה של תחנת הרוח שלך ורק אז לקלוט את מלוא המשמעות של הקרב בו ניצחת: אין אהובה שתוכל להביא אליה את גופת האבן. אין מקום אליו תוכל לשאת אותה ואת כתר שתוכל לקלוע מלהביה. זו רק תחנת רוח. הקרב מעולם לא היה שווה את זה".
אני לא בטוחה מה יותר גרוע - ההפסד, או זה. האגדה אומרת שזה. אבל אני באופן אישי חושבת שטוב פקחון מעוורון. הרבה לא מסכימים איתי. יש לי תחושה מאד חזקה שאני צודקת. אני בטוחה שאני צודקת. אני יודעת שאני צודקת!
וקול באחורי ראשי מזכיר לי שאני צודקת אך ורק בזאת: דוקסה. אני יודעת מהי משמעות החיים: דוקסה.
ביי בינתיים. הלכתי להילחם בתחנת רוח. תאחלו לי הצלחה. או כשלון. תלוי איך מסתכלים על זה.
ותגידו משהו. באמת תגידו משהו, אם אפשר.
לפני 12 שנים. 12 בפברואר 2012 בשעה 0:38
