אני אמורה להרגיש רע על זה שמעולם לא חשבתי שמשהו לא בסדר אצלי?
כשאהבתי את זה כואב
אז ככה אהבתי את זה
ולא עלה על דעתי
שאני צריכה להתבייש, או להרגיש אשמה, או להסתיר את עצמי מאנשים שהתפשטתי מולם.
לא חשבתי על זה שאני קצת יוצאת דופן
ושלא כולם חושבים שזה נורמלי
איך זה שעד "הכלוב" לא הקדשתי אפילו רגע אחד לבושה? איך זה שעד "הכלוב" אף אחד לא אמר לי שיש במה להתבייש? הייתכן שכל כך הרבה אנשים מגזימים? או שזו אני שעד כדי כך משוגעת שאני אפילו לא מצליחה לקלוט שיש לי בעיה?
אני לא מדברת אפילו על משהו קיצוני. מילא, בכל תחום אנשים נרתעים מהקצה החד. אבל דברים כל כך פשוטים - משחקי תפקידים, פטישים לבגדים או נעליים או חלקי גוף מסויימים, קשירות בסיסיות, קצת כאב - דברים שבאמת לא פוגעים באף אחד. כל כך הרבה בושה נשפכת בין כל המילים שנכתבות באתר הזה.
פעם היו לי ניחושים. חשבתי שאנשים מתארים אז זה ככל כך מטורף כי הם רוצים להרגיש מיוחדים. כי לקרוא לזה "אסור" או "סודי" הופך את זה למרגש יותר. מלהיב יותר. כי חלק מהריגוש הוא התחושה שאתה עושה משהו שיזעזע אנשים.
או שחשבתי שמדובר באנשים כל כך שמרנים, שכשהם מגלים סטיה קטנה בעצמם הם שופטים את עצמם עם אותה צרות מוחין בה שפטו עד כה את כל השאר.
או שחשבתי שבטח בנסיון הראשון מישהו לעג להם, והם נתקעו עם התחושה שהתשוקות שלהם צריכות להיות מקור לבושה.
אני כבר לא מנסה לנחש. מה זה חשוב, למה. אבל זה עדיין תמיד קצת מפתיע אותי.
מין הוא דבר טוב, אתם יודעים. זה בריא, זה משמח, זה הדדי, זה מעניין, זה לא נמאס אף פעם, זה יותר מהנה מכל דבר אחר בעולם ועם זאת זה חינם. וכל מה שנכנס פנימה - כל מה שמרגש, כל מה שמסעיר, כל מה שמחדש את התחושה המופלאה הזאת של עונג ממלא את המוח - הכל בסדר. זה באמת, באמת בסדר. האמנם לכל כך הרבה אנשים זה לא מובן?
"החברה אומרת לנו להתבייש". מי זה, שאמר לכם את השטות הזאת? גם לי החברה אמרה לא להתערטל בציבור, זה לא גרם לי לקושי להתערטל בחדר השינה שלי. גם לי החברה אמרה שסקס הוא דבר פרטי, זה לא גרם לכך שהסקס הפרטי שלי לא הרגיש לי נכון.
איך הייתה הפעם הראשונה שלכם? היה כיף? היה מפחיד? היה מאכזב? היה מלהיב? מה חשבתם לעצמכם, אחר כך?... איך הייתה הנשיקה הראשונה?
אני זוכרת נשיקה אחת במיוחד, לא הראשונה שלי; אני חושבת, לא בטוחה, שזו הייתה הראשונה שנחקקה בזכרוני כמאד מאד מאד טובה. הוא נשך לי את השפתיים וקצת הכאיב לי והוא אהב את איך שאני נישקתי, בלי להתאפק, ואני זוכרת שהדבר הראשון שחשבתי לעצמי זה "וואו, איך הוא ידע". איך הוא ידע לעשות בדיוק את מה שאני אוהבת, בלי שהייתי צריכה להראות לו או לחכות שהוא יסתגל אלי. זה היה מצויין מהרגע הראשון. אני חושבת שהייתי בת חמש עשרה. כן, זה צריך היה להיות חמש עשרה, כי זמן מה אחריו יצאתי עם הבחור שהכרתי במסיבת יום ההולדת השש עשרה שלי.
זו הייתה שנה... איך לומר? באותו זמן היא הייתה מאד מעניינת. טוב, רחקתי מאד מהנושא. מספיק לעת עתה.
לפני 12 שנים. 1 במרץ 2012 בשעה 14:35
