זהירות, עוד פוסט נוסטלגיה: התכתבתי עם איזה מישהו והוא ביקש שאכתוב לו על עצמי, לא זוכרת מה הוא רצה בדיוק אבל איכשהו זה הוביל לכך שהוא אומר לי להתחיל בגיל אפס, או משהו כזה. זה היה די מזמן. בכל מקרה, אני מדביקה פה את מה שכתבתי לו.
* * *
אני זוכרת את הכתובת ומספר הטלפון בבית שבו גרתי עד גיל ארבע. אני זוכרת איך נראתה תיבת הדואר. הבית היה קטנטן, אבל הייתה נדנדה, ממש נדנדה, כמו בגן המשחקים, תלויה מהתקרה. והיה קיר סולמות. בית מושלם לילדה בת ארבע. אני זוכרת איך בונים איש שלג, למרות שלא עשיתי את זה מאז. אני לא זוכרת את האשפוזים והטיפולים ותקופות ההחלמה. אמא אומרת שהיו הרבה, אבל אני לא זוכרת מזה כלום. כל הזכרונות שלי מאז הם של טיפוס על הקיר, של בית סבתא וסבא, המשחקים בחצר עם ילדי השכונה. כאלה.
"בשקע החשמל גרה מכשפה רעה, ואם תנסי לגעת בו היא תתפוס אותך".
באמת? הממ. *תוקעת מקל בשקע*.
"אם לא תלכי לישון, יבוא אלייך הזאב הרע".
מצויין! שיבוא, שיבוא, נראה אותו!
"אם לא תתנהגי יפה, אני אשלח אותך לבית ילדים".
*מטפסת על כסא, מגיעה לבוידעם, שולפת מזוודה*. צריך לקחת גם בגדי חורף? *מבט של נצחון*.
--> אמא למדה לחשוב לפני שהיא מדברת.
מכל חוג החברים שלהם, ההורים שלי היו הראשונים שעלו לארץ. הייתי בת 4 וחצי. לא היה לנו כאן שום דבר ואף אחד. לפני שנסענו, הם הסבירו לי ולאחותי שיהיה קשה בהתחלה. שבגלל שנהיה החדשות, לא כל הילדים יאהבו אותנו. ושלא יהיה לנו כסף, בהתחלה, לקנות צעצועים וממתקים. שאלו אם אנחנו מוכנות. הפעם הראשונה שביקשתי לקנות לי גביע גלידה, הייתה כעבור שנה בערך. מסתבר שאמרתי, “התעייפתי לא לבקש". אני לא זוכרת את זה. אמא סיפרה. אני בכלל לא זוכרת שהייתי צריכה להתאפק.
בלונה פארק הוסיפו מתקן חדש – קפיצה מטה עם מצנח. 10 מטר בערך. התור ארוך. כשעומדים בו, חולפים על פניך ילדים שיורדים דרך המדרגות. הם הגיעו לקצה, הסתכלו למטה ולא העזו. ילדים נוספים עוזבים את התור עוד קודם לכן, כשרואים את כל אלה שמפחדים. אבא צועק לי מלמטה, את בטוחה שבא לך? את לא חייבת, תראי, יש המון ילדים שלא מעיזים אפילו לעלות במדרגות. ואחותי מוסיפה, אני מבטיחה, אני נשבעת שלא אצחק עלייך אם תרדי. “אני לא מבינה למה הם יורדים. זה לא מפחיד בכלל. זה נראה ממש כיף". לא מזמן אמא סיפרה לי שכשעמדתי למעלה, הייתי חיוורת, ורעדתי. את החלק הזה אני לא זוכרת.
כיתה ה'. אמא מוצאת מתחת למיטה דף מקומט, מלא בכתב היד המבולגן שלי, ובראשו, בעט אדום, מוקף בעיגול, המספר "100”. בהפתעה עליזה היא שואלת למה לא סיפרתי לה, למה לא נתתי לה שתתלה על המקרר. אני מקמטת את הדף. בגלל העט האדום הזה הם קוראים לי "החנונית". בגללו לא מזמינים אותי למסיבות. היא מנסה להסביר לי שהם הטפשים, אני מנסה להחניק את הדמעות. “אני אפילו לא מקשיבה בשיעור. באמת. אני יושבת בשורה האחרונה, קוראת ספר. לא ידעתי בכלל על מה יהיה המבחן. פשוט הסתכלתי עליו, והיו שאלות, ופשוט ידעתי את התשובות, אז כתבתי אותן. זה לא היה בכוונה בכלל". היא מבטיחה לי שבעוד כמה שנים הכל יהיה בדיוק להיפך, ואני מתקשה להאמין לה. שנתיים לאחר מכן אני צוחקת כשאני נזכרת בתמונה הזאת.
כיתה ז'. לי ולחבר הראשון שלי יש הסכם: הוא כותב עבור שנינו את העבודות והמבחנים במתמטיקה, פיסיקה ומחשבים. אני כותבת עבור שנינו בספרות, אנגלית ולשון. לכמה חברים אני עושה את יומני הקריאה. שעורי בית בהסטוריה עושים בתורות. אני זוכרת את הנשיקה הראשונה שלנו כמו צילום. תאריך, שעה, מי היה בחדר, איזה שיר התנגן. מה לבש כל אחד ואחד מהאנשים שהיו באותה המסיבה. אני זוכרת באיזה צבע הייתה החגורה שלו. אני זוכרת את כתב היד שלו. אני זוכרת את מספר הטלפון בבית שלו. אני זוכרת איזה שיר של הביטלס הוא היה שר כשרצה לצחוק עלי. אני זוכרת את שלוות הנפש והחדווה שבהן הייתי סוטרת לו. כשאמא גילתה שאני עושה את זה, היא שכנעה אותי להפסיק.
כיתה ט', חברה משכנעת אותי לוותר על המועדון שכולם הולכים אליו בכל חג, ולבוא איתה ללג'נדרי. היא מבקשת שאתן לה להלביש אותי. אחרי חיטוט בארון שלה ושל עוד כמה בנות, היא מרכיבה את הלוק השלם. מכנסי ויניל סגולים, חזיית סאטן בצבע בורדו, חולצה שחורה שקופה, נעלי צבא. עושה לי ספייקים בשיער. זו הפעם הראשונה שאני מרגישה באמת בנוח במועדון. המוסיקה יותר טובה, האנשים יותר נעימים. כשמנגנים את Sweet child o' mine אני רוקדת על הריבוע הקטן המוגבה מעל לרחבה, מוקף במעקה ברזל. הייתי עושה את זה הרבה במועדונים, אבל שם זה היה יותר כיף. אני מתחמקת מהאנשים שמנסים לגעת בי. בסוף הערב, אחת החברות שלי מקיאה בין שתי מכוניות חונות, אני מחזיקה לה את השיער.
גיל עשרה כלשהו, עם בחור כלשהו, אנחנו על המיטה שלו, באמצע נשיקה סוערת אני דוחפת אותו מעלי. “קרה משהו?” לא לא, לא קרה כלום. בוא הנה. כעבור מספר דקות אני דוחפת אותו שוב. “חשבתי שאת רוצה". רוצה, רוצה. תמשיך. ושוב דוחה אותו. “זה לא פייר, מה את מפסיקה אותי כל הזמן". מה אתה מקשיב לי? אמרתי שאני רוצה, כשאני לא ארצה אני אגיד. תמשיך, תמשיך. ודוחפת אותו. “די, אני לא רוצה להפסיק".
תכריח אותי.
לרגע הוא פוער עיניים.
שמעת אותי. אתה רוצה? תכריח אותי.
ההפתעה שלו דוהה מהר, והוא ממשיך. בפגישה הבאה שלנו, אני כבר לא צריכה לבקש.
תחילת יוני, 2001. בשעה עשר בערב אני והורי נכנסים הביתה והטלפון מצלצל. “היא התעוררה. היא לא ממש יכולה לדבר אבל היא מנסה. נתתי לה לכתוב. היא שרבטה קצת, זה נראה כמו נסיונות חוזרים לכתוב 'יוליה'. רגע, אמא שלי רוצה משהו. כן, היא אומרת שהיא שאלה איפה יוליה". עדיין עמדנו ליד הדלת. הסתובבנו ויצאנו שוב, חוזרים לאיכילוב.
יש רק שתי נקודות של עור שלה בהן מותר לגעת. כתם קטן על הלחי, כתם גדול יותר על כף היד. בעוד שנתיים, אני אשכנע אותה ללבוש שוב מחשוף. את יפיפייה, אני אחזור ואומר כמה פעמים שיידרש. בסוף היא תאמין.
השנה השניה לשרות הצבאי שלי, נותרו לי כמה חודשים. הבוס שלי קורא לי למשרד שלו. “תגידי, רוצה לטוס לאנשהו?”
כן.
"באמת. לעבוד, לשנה. מיד בתום השרות. רוצה?”
כן.
“אני רציני, יש לי הצעת עבודה בשבילך, אני צריך לדעת אם את מוכנה בעוד שלושה חודשים לצאת מהארץ".
כן.
“יולי, אני רציני".
גם אני. אמרתי שכן.
“די, נו, אני רציני".
גם אני.
“יולי, ברצינות, זה ללכת לגור במקום הזה".
כן, הבנתי, אמרתי שכן. רוצה.
וכן הלאה. הטיסה הייתה שלושה ימים אחרי השחרור.
סמסטר ראשון באוניברסיטה, אני כותבת עבודה על מברק צימרמן. אני יושבת, מוקפת מאמרים, על מיטתה של חברה מפקולטה אחרת. היא כותבת עבודה על שיר כלשהו. גם לפניה פרוסים מאמרים. פישלוב, הרשב, גולדברג. מידי פסקה אני פוזלת לכיוונה. על מה את כותבת? היא תקועה באיזו שורה ואני מציעה לעזור. צריך לקרוא את המאמר בשביל זה. אני מציעה לרפרף, אולי יהיה לי רעיון. ואני שוקעת בטקסט. בעבודה הבאה זה קורה לי שוב. אני שוקעת בטקסט בכל עבודה שהיא עושה. זנחתי את טוכמן. אני כותבת למזכירות החוג, ואומרים לי מאוחר מידי, הסמסטר עומד להיגמר, פספסת קורסי חובה שנתיים. אני מספרת על זה לחברה שעבדה איתי לפני הלימודים, ביום רביעי. ביום חמישי הבוס שלה, שהיה שלנו, מתקשר אלי. ביום ראשון אני מתחילה שוב לעבוד.
אני יושבת מול דף וורד ריק. איך לפתוח את זה בלי להיות בנאלית? אני לא אפנה ליונסקו, מישהו מהקבוצה שלי כבר עשה את זה. האם זה פוסל עבורי גם את בקט? אני מקווה שלא. אני כל כך אוהבת להפנות לבקט.
אני יושבת מול דף וורד ריק. דטרמיניזם, הא? המאמר הזה מרגיז אותי. טיילור מרגיז אותי. הקוים המנחים יחד עם הגבלת 700 המילה לא מאפשרים לי לבטא את הרוגז שלי. זה מרגיז אותי עוד יותר.
אני יושבת מול דף וורד ריק. אמיר ביקש שאכתוב לו סיפור. אני מתלבטת אם לספר הכל.
אני יושבת מול דף וורד ריק. רק להתחיל, זה לא כל כך קשה. את תצליחי הפעם. כולה פרק. הראשון מוכן, עכשיו צריך עוד אחד. בסך הכל פרק. תתחילי לכתוב וזה יבוא לך. כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת. פרקים ראשונים ארורים.
אני יושבת מול דף וורד ריק. הוא ביקש שאכתוב על עצמי. שאתחיל בגיל 0. אני לא זוכרת כל כך מוקדם, אבל אני זוכרת מוקדם מספיק. בכלל, אני זוכרת הרבה דברים, שלקורא התמים בטח יראו לא משמעותיים. אני זוכרת את את הכתובת ומספר הטלפון בבית שבו גרתי עד גיל ארבע.
* * *
הערת אגב שאני מוסיפה עכשיו: מה שמעניין (בעיני) הוא לאו דווקא הדברים שקרו, אלא הדברים שאנחנו מוצאים משמעותיים. בחרתי כמה רגעים מתקופה של עשרים שנה בערך. למה דווקא אותם? מה החוט המסויים שעובר ביניהם? בחרתי רגעים שאני זוכרת בברור, רואה אותם בקלות עם כל עצימת עיניים, חיים וצבעוניים. בחרתי רגע בולט בכל תקופה. חלק ניכר מהם היו כאלה שבעיני חילקו אותי ל"לפני" ו"אחרי". כל אחד מהם מייצג משהו, כל אחד משהו אחר.
הרבה פעמים אני רוצה לקרוא לקטעים שכתבתי "על הכתיבה" ואף פעם לא מרשה לעצמי, כי זה גורם לי להרגיש שאני גונבת לקינג את צירוף המילים המושלם הזה.
לפני 12 שנים. 5 במרץ 2012 בשעה 19:09
