זהירות, הולכת להיות פה רומנטיזציה ואידאליזציה וגוזמאות וכל זה.
אבל בכל זאת, נראה לי שיש כאן יותר אנשים חסרי מנוחה. עם איזה סוג של בערה בפנים. אנשים בוגרים, מבוגרים, שלא שקעו בתוך כל הבגרות הזאת, שלא איבדו את הדחף הבלתי נשלט לקום מהספה. יש פה נורמות ש"בחוץ" לא תמיד מובנות מאליהן.
אנשים בני ארבעים וחמישים שהולכים למועדונים, שמחפשים סערת רגשות, שחושבים המון על סקס, שרוצים את הסקס שלהם מדהים, מטורף, מעיף. אתם יודעים שלא כולם כאלה? האם אני יודעת שלא כולם כאלה? אני לא בטוחה. אולי כולם כן כאלה. מעניין אם יש אנשים שחיבוקים ונשיקות באמת מספיקים להם. שיכולים כל חייהם לעשות אהבה רכה ונעימה ולהרגיש שיש להם הכל. לפחות על זה אנחנו מסכימים - החיים צריכים להיות מרגשים. הם צריכים להביא את החושים שלנו עד קצה היכולת שלהם, לא? אנחנו צריכים אקסטזה. אנחנו חייבים אותה, לפחות לפעמים, לפחות פה ושם, חייבים לקוות לה ולחפש אותה.
אנחנו לא מוכנים ל"רק סקס". אנחנו צריכים את הסקס שלנו גדול יותר, חזק יותר, עשיר יותר. לא זה כל העניין?
יש פה אווירה של רעב. כל הזמן רעב. גם האנשים הכביכול שבעים שמסתובבים פה, אני למשל אמורה להיות אחת מהם (כי יש לי אהבה שממלאת אותי אז אני לא מחפשת, יש פה חבורה כזאת, של אנשי הזוגיות המאושרת והמספקת), אנחנו תמיד רעבים לעוד, תמיד יש כמה גחלים של תשוקה אצורה שמחכים לכמה טיפות דלק שיפלו עליהם ויציתו מחדש את חוסר המנוחה המוטרף שלנו.
ההתברגנות לא חונקת אותי. אני רוצה עבודה רצינית, בית חמים ונוח, משכורת סבבה, שכנים נחמדים. לא כדי להפוך לשלווה. להפך. כדי לתת דרור לצורך הכפייתי להפר את המנוחה. כי כשהיומיום תובע את כל הזמן והמשאבים שלך, אין מקום לשחרר. הלימודים אוכלים את כל הזמן הפנוי, המגבלה הכלכלית אוכלת את חופש התנועה. אני רוצה להפר את השלווה ובשביל זה אני רוצה שתהיה לי שלווה שאותה אוכל להפר.
אני עושה אהבה, מידי יום אני רוצה לעשות אהבה, כי באמת, מה עוד אפשר לעשות? מה עוד אפשר לרצות? מה יותר טוב מזה? ממה כבר אפשר לרצות יותר, על מה כבר אפשר להתענג עד אינסוף? וחוסר המנוחה, הוא לא ממש קשור לזה. הוא עושה אותי מאהבת טובה יותר, בדרך כלל. אבל זה חלק ממני וזה לא קשור לשום דבר וזה קשור להכל. זה משפיע על בחירת המוסיקה, הספרים, הבילויים, החברים, יעדי התיירות... הכל חייב להיות "יותר". הכל חייב להיות חזק, חד, שחודר לורידים וגורם לתודעה להתפוצץ.
אני כותבת כאן, דווקא כאן, כי מכם אני מצפה להבין.
גם אם אנחנו נבדלים בכל כך הרבה, את זה אתם מבינים: חוסר מנוחה. תשוקה. חשק. אני צריכה תמיד להתמסר לתשוקה גדולה ששוטפת אותי וממלאת אותי באש. אני צריכה להרגיש שנגעתי בקצה. כלשהו. שהרגשתי משהו נורא חזק. שעשיתי יותר ממה שהודיעו לי מפורשות שהוא מותר. שהשגתי קצת יותר ממה שהיה זמין בשפע לכולם. שחשתי, *חשתי*, עמוק וחזק, יותר עמוק ויותר חזק, ויותר, ויותר.
שיצרתי תחומים בחיים שלי, של שעות ספורות כל אחד, בהם החושים היו המלכים שלי. בהם עונג גדול ועצום ומוטרף היה הדבר הכי חשוב בעולם, ואולי הדבר היחיד שניתן להתייחס אליו. התשוקה הזאת, להרגיש "וואו", הצורך לממש אותה שוב ושוב, לעולם לא להרגע.
אתם מבינים אותי?
לא משנה כמה מאושרים או כמה אומללים נהיה, הצורך הזה, להרגיש, לחוש, לחוות, להתרגש עד אובדן עשתונות, תמיד קיים, לא תמיד מטריד אבל תמיד קיים. לא תמיד קשה לסיפוק אבל תמיד קיים. לא תמיד לא מסופק אבל תמיד קיים. וסקס, סקס זה כל כך חשוב, זה יותר מסקס, זה המון, ויש בזה המון, וזה אוסף לתוכו כל כך הרבה.
אתם מבינים אותי?
לפני 12 שנים. 9 במרץ 2012 בשעה 14:14
