אחת הטענות החוזרות של המצצדים בדת כהכרחית, או יותר נכון - של הטוענים שאתאיזם הוא רע מאד, היא שללא דת, ניוותר ללא מוסר. רוב או כל המושג שיש לנו היום של "מוסר" שאוב ממקורות דתיים. בין הכופרים הגדולים ביותר אפשר למצוא בקלות רבים שיטענו שרצח, התעללות, כפיה, כאב בלתי פוסק, גניבה וכיוצא באלה, הם פסולים. אמנם לא כולם יטענו את זה, אבל אנשים רבים מאד מסכימים על הרעיון הזה, מספיק בשביל שאוכל לטעון בבטחון שאתאיזם לא גורם לאדם להיות נטול מוסר לחלוטין. לאתאיסטים יש רעיונות מוסריים, כלומר, רעיונות בדבר ערכים מופשטים, רעיונות ודעות בדבר חשיבות של ערכים מסויימים, כגון כבוד, חופש, קניין, זכות וכיוצא באלה - מושגים השייכים לדיון מוסרי (להבדיל, למשל, מדיון מדעי).
יש הטוענים שדת היא מה שמחזיק אותנו בתלם. שללא דת, בני האדם עשויים לשכוח את חשיבותם של טוב לב, חמלה, הגינות, שיתוף פעולה ומניעת אלימות. וזאת כיוון שהרעיונות המוסריים המקובלים ביותר, הם בעלי מקור דתי או מעוגנים בדת כל כך חזק שכבר אי אפשר לאתר מקור מוקדם יותר, טרום-דתי, לאותם רעיונות. דוגמאות לזה הם קדושת החיים, טאבו על גילוי עריות, איסור על רצח וגניבה ועוד. אלה רעיונות שניתן לספק הסבר לוגי לחשיבותם, אבל הם היו קיימים, נפוצים ומקודשים הרבה לפני שבני אדם בכלל ידעו מה זה לוגיקה, ובטח שלא פיסיקה או כימיה. רובנו מתקשים לחשוב על מוסר, מבלי לחשוב על "מוסר דתי". המערכות המוסריות היציבות המוכרות לנו, הן מבוססות-דת. אנחנו כמעט ולא מצליחים אפילו לדמיין מסר מוסרי חד משמעי, יציב ועיקש, שאינו דתי. בלי דת, אנחנו כמעט ולא מצליחים למצוא בכלל מילים בשביל לדבר על מוסר, לא מצליחים להגות מושגים מתאימים ולא מצליחים לקיים דיון, מבלי "ליפול" כל הזמן מתוך הדיון לפרדיגמות דתיות. לפעמים נדמה שכל דיון פילוסופי מעמיק תמיד מגיע איכשהו לשאלות על קיומו של האל, כך שבלי לדבר על דת או בלי להשתמש במונחים שדתות מסויימות טבעו, אנחנו לא מצליחים לדבר על אתיקה, למשל.
האם אפשר לומר ש"דתיים הם שהמציאו את המוסר"? או בניסוח אחר "הדת היא מקור המוסר", או "מי שהתחיל להפיץ דת הוא שהשריש את המוסר" או כל ניסוח אחר שיהיה לכם נוח איתו?
אני חושבת שאפשר. לא חייבים, אבל אפשר. לא ידוע לי על שלב בהסטוריה שבו התקיימה חברה שייחסה חשיבות רבה למוסר, מבלי שאותה חברה השתייכה לדת כלשהי. מי שיודע, מוזמן להאיר את עיני. בינתיים, אנחנו משתמשים במושגים "מוסר נוצרי", "מוסר דתי", ובזה מתייחסים למוסר כתוצר של דת. האם זה כובל אותנו לראות מוסר כבהכרח דתי?
תשובה אפשרית לשאלה הזאת מצאתי בהרצאה של סאם האריס, שמציע את קיומו של שיח מוסרי גם בין אתאיסטים. אמנם כל ההרצאה מעט פשטנית, בכל זאת, הרצאה בכנס ולא ספר שלם, אבל הוא אומר, בין השאר:
אנחנו לא מדברים על "פיסיקה נוצרית", למרות שהנוצרים הם אלה שחשבו על פיסיקה, ואנחנו לא מדברים על "אלגברה מוסלמית" למרות שמוסלמים הם שהביאו לנו אלגברה, באותה מידה יבוא יום ולא נדבר על "מוסריות נוצרית". האמת צריכה להשתחרר מהדברים האלה.
הכוונה היא שאם נניח שהרעיונות המוסריים שמובאים לנו בתורה (למשל) הם אמיתיים, זה לאו דווקא אומר שהם תלויים בתורה. גם אם נאמץ אותם ונראה אותם כנכונים וטובים, אין זה אומר שאנחנו זקוקים לתורה בשביל להמשיך לתת להם תוקף. כלומר, גם אם כשהרעיון של קדושת החיים רק נולד היית צריך להיות דתי כדי להעריך אותו, הרי שבשלב שהאנושות כבר למדה והסכימה להעריך אותו, הרעיון משתחרר מבוראו, כמו ששיר משתחרר מידי המשורר ומהרגע שהושלם והתפרסם הוא נתון לפרשנויות, גרסאות כיסוי ושימוש חוזר עד אינסוף.
בהרצאה הנ"ל אפשר לצפות כאן:
לפני 12 שנים. 14 במרץ 2012 בשעה 16:45
כל ביקורת, מכל סוג, על כל חלק או היבט של פוסט זה, תתקבל בשמחה רבה.
