נניח שיש לך מכונית.
וכמו כל המכוניות, היא צריכה דלק. וכמו כל המכוניות, זה לא ממש טוב בשבילה לפעול בזמן שהדלק עומד להיגמר בכל רגע. המכונית שלך תישמר היטב ותשרת אותך תקופה ארוכה יותר, אם תקפיד לתדלק כשעוד יש לך כרבע מיכל.
אבל יש בה קאץ', במכונית הזאת שלך: בכל פעם שאתה עוצר לתדלק, אתה לא יכול להשתמש בה במשך שבוע. ככה בנו אותה, הבתזונה.
אה, ואם תגמור את טיפת הדלק האחרונה - נגמר האוטו. טוטל לוס.
אז אתה מגיע לרבע מיכל. מתדלק או לא?
כמובן, אתה מנסה לתכנן את החודש שלך כך שתעצור לתדלוק בכל פעם שאתה יכול להרשות לעצמך.
כמובן, אתה מושך עוד כמה קילומטרים אם מחר יש משהו חשוב.
כמובן, תמיד יש משהו חשוב. זה אף פעם לא נוח להיות נייח. מצד שני, עדיף לשבות שבוע מאשר שיקחו לך את הגלגלים לנצח.
(כל הסיפור הזה מן הסתם מתנהל בעולם שבו אין אפשרות לקנות אוטו שני).
אז מה אתה עושה, בגדול?
אתה מקפיד על שימוש נכון, ונהנה מתקופת ניידות ארוכה תמורת הפוגות אסטרטגיות?
אתה מחכה בכל פעם לרגע האחרון, שוחק אותה עד כמה שאפשר, יודע שהחיים יהיו קצרים אבל לפחות תספיק הכל עד אז?
או לא מספיק שום דבר, אבל בכל זאת תמיד מחכה לרגע האחרון, סתם כי אתה עצלן?
נפטר כבר עכשיו מהמכונית, כי כל החישובים האלה סתם בונים תלות ועדיף כבר להיות הולך רגל קבוע ושמח?
ובכל מקרה, מן הסתם יש מקרים יוצאי דופן, וכמה שלא תהיה מחושב, יהיה איזה יום שתמצא את עצמך על הליטר האחרון. אתה בדרך הביתה, או לתחנת הדלק. שלושת רבעי ליטר. זה לא יספיק בשביל להגיע. חצי ליטר. מתי בדיוק אתה עוצר בצד ועושה את כל השאר ברגל? רגע, אתה בכלל הולך ברגל? או לוקח מונית?
אתה בכלל ממשיך לנסוע ולו מטר אחד, אחרי שהבנת שהליטר האחרון לא יספיק בשביל המרחק כולו? יש בכלל טעם לנסוע קצת, אם זה לא יהיה מספיק? או שעדיף לחסוך ולו קצת הליכה?
תסבכי את זה כמה שבא לך. תלבישי על זה אילו מצבים שבא לך. זו מטאפורה שיכולה לשמש אותך בכל כך הרבה שברי סיפורים.
* * *
זה די משעשע, כל הקטע של זכר/נקבה בעברית. ברוב השפות שאני מכירה, פעלים לא מוטים לפי מין. רק בעברית. אבל בעברית, ברבים, נהוג שלקהל מעורב משתמשים בלשון זכר, ולקהל שכולו נקבי, בלשון נקבה. בעצם, נראה לי שגם בשפות אחרות, במצבים של רבים מעורבים, מאמצים את לשון הזכר. קשה לי כרגע לחשוב על דוגמה. בכל מקרה, מה שמשעשע אותי, הוא שנקבה זה תמיד מסויים. כי כשאני רוצה לומר משהו כללי, אני כותבת בזכר. כי לשון זכר יכולה להתייחס לגברים, או לגברים ונשים, או אפילו לנשים - אם נשיותן לא הכרחית. כלומר, כשאני כותבת "אחרי, הקורא!", זה ברור שבאותה מידה זו עשויה להיות גם קוראת. וגם אם אני כותבת את זה בספר שיש להניח שייקרא בעיקר על ידי נשים, עדיין אכתוב "הקורא", כדי להדגיש את הכלליות, את זה שאני מדברת על מושג הקורא ולא על הקורא המסויים. כשאני כותבת בנקבה, ברור שנתתי את הדעת על מין האובייקט. כשאני כותבת בזכר, אי אפשר לדעת. מין האובייקט אינו ידוע.
לזכרים אין אפשרות כזאת, לקבל מודעות והצבעה שכאלה. נראה לי.
* * *
היום צפיתי בקטע קצר מ"פרנהייט 451" והוא מאד ריגש אותי. אני מתכוונת לצפות בסרט כולו בהזדמנות הקרובה.
לפני 12 שנים. 20 במרץ 2012 בשעה 18:13
