נכון? כל כך קל. כל פעם שבא לי לראות סרט כלשהו, אני יכולה לקבל אותו תוך חצי שעה. אפס טרחה. כבר לא צריך להשיג שום דבר - קולנוע, מוסיקה, ועכשיו שיש קינדל בקרוב נוצף גם בעותקים פיראטיים של ספרים. ההתמצאות שלי בתולדות הקולנוע השתפרה פלאים בגלל הנגישות הזאת.
נורא נוח, ומצד שני - נתח שלם מהתרבות פשוט שקע ונעלם. הצורך "להשיג" היה בסיס לפעילות חברתית מסויימת, הוא היה מצע ליצירת וטיפוח קשרים, כי הוא אפשר לאנשים פעילות מוחשית שסובבת את תחומי העניין שלהם.
פעם הייתי מדברת המון עם חברים על מוסיקה, על ספרות, על אומנות. אני עדיין מסתובבת עם אנשים שאוהבים אומנות, אבל הצורך לדבר עליה מאד פחת, מאז שיפור הנגישות שלה.
בקיצור, אני לא יודעת אם כל העסק הזה בדיוק לטובה או לא - אני מניחה שכמו כל הדברים, הוא עסקת חבילה.
אני חושבת שאני יותר בעד מאשר נגד. נראה לי שאני מעדיפה יתרונות של נגישות ומבחר על יתרונות שהם תוצר לוואי של מגבלה. אבל לא בטוח. לפעמים נדמה שדווקא הדברים הכי טובים בעולם הם תוצר של מגבלה. אה, אם כבר מדברים על בדס"מ... אבל לא כרגע. בכלל לא על זה רציתי לדבר, אני פשוט נסחפת קצת עם ההססנות, כי כרגיל אני מושפעת מהדבר האחרון שקראתי, הפעם "בדרכים שונות משיגים אותה מטרה" ו"על פלפולים של סרק"... בכל מקרה, מספיק עם פלפולי הסרק שלא רק שלא משיגים את אותה המטרה, אלא אינם משיגים שום מטרה כלל.
בכל מקרה, צפיתי ב"פרנהייט 451" וזו הייתה חוויה מאד מוזרה. בכלל, סרטים ישנים זו חוויה מוזרה, כי הכל כל כך לאט. יש תחושה שסצנות נגררות סתם, ללא צורך, ומכילות רמת מציאות שאינה נחוצה - כמו למשל, אם הדמות צועדת מקצה אחד של הרחוב לשני, לא נראה לי שהכרחי לצלם את כל חמשת הדקות בהן היא הולכת. אומרים שטריפו מדהים, אולי אני צריכה לראות סרט אחר שלו.
מאד התחברתי לרעיון שמאחורי הסרט, אבל נראה לי שאפשר היה לפתח את זה הרבה יותר. הסצנות נראות מנותקות, עד כדי תחושה שהן זרות זו לזו. אני לא חושבת שזה הסרט המסויים עצמו, כי זה קרה לי עם עוד כמה סרטים מהתקופה. מעין איטיות שמאד מנוגדת לקולנוע שהתרגלתי אליו, שבו אין ממש "קטעי מעבר" אלא אם הם משרתים מטרה אסתטית מסויימת. אין "דקות מתות". טדי אומר שההכללה שלי מאד לא נכונה, וכדי להתגבר עליה אני צריכה לצפות בסרטים של היצ'קוק. האמנם?
למרות הביצוע המוזר (ואני לא יכולה לומר שהוא לא היה טוב. הוא פשוט היה מוזר. יש מלא קטעים שנראים לא קשורים, או לא מוסברים, או שלא ברור המקום שלהם בסיפור. הרבה קצוות רופפים), מאד אהבתי את הסיפור עצמו. מה שאומר, כמובן, שאני צריכה לקרוא את הספר. אבל עכשיו זה לא הזמן. יש דברים דחופים יותר כרגע, ואני לא פנויה מספיק כדי להתעמק בסיפור שכל כך מעניין אותי.
אני חושבת שאחרי שאגיש את מטלות סוף הסמסטר, רק אז אשקיע את עצמי בחדווה בהגיגים על הקשר בין טוטליטריזם, אושר, ספרות ושפה, ואקרא ברצף את "עולם חדש מופלא", "פרנהייט 451", "אוטופיה" ו"אטלנטיס החדשה". מי שנזכר בעוד ספר באותה "סדרה" ששכחתי - אנא ציינו.
לפני 12 שנים. 27 במרץ 2012 בשעה 9:53
