לפני 12 שנים. 5 במאי 2012 בשעה 17:40
יולי של היום, דווקא כן נאחצת בזנב העפיפון שלך.
אבל אולי גם היא יכולה להאמין, ששווה לחזור הביתה אליה. למרות כל מה שהיא.
יקירי, התמעד איתי על קרוסלה?
אני מרגישה שמשהו נגמר בינינו. כמו כל הדברים שנגמרים, זה הפחיד אותי נורא. אבל עכשיו אני חושבת, זה לא סוף הרומן. אולי זה סוף של פרק. פרק ארוך וקשה במיוחד. אולי זה כמו ב"האמן ומרגריטה". זה הספר האהוב עלי, אתה יודע. וכל הקטע בספר הזה, זה לשרוד את הפרק השני. כי הפרק הראשון חכם ומצחיק וכיפי. והפרק השני ארוך וקשה. הרבה קוראים נוטשים את הספר בפרק הזה. כי זה מתחיל כל כך טוב, ואז פתאום הפרק היותר מידי ארוך הזה עם תיאורי השרב הנמתחים שלו, הקורא התמים לא מבין מה נפל עליו. אבל אחרי מסע הייסורים בגולגולתא, חוזרים למוסקבה והסיפור חוזר להיות שנון ומהיר, אם כי בשום שלב זה לא חוזר להיות עד כדי כך קל כמו ההתחלה.
זו הייתה נסיעה מעניינת, אתך. עליתי על מתקנים שכמוהם מעולם לא הכרתי. צנחתי אל תוך העולם שלך ואתה תפסת אותי והובלת אותי בבטחה לתוך כל היערות העבותים מהם פחדתי. ועכשיו, אני מפחדת מדברים אחרים. פעם פחדתי להיכנס למקומות כי לא ידעתי מה אמצא בהם. עכשיו, הדבר העיקרי ממנו אני מפחדת כשאני רוצה ללכת למקום אחר, הוא שלא תבוא איתי.
זה לא משהו שעשית. זו אני, הפחדנית. לא כי הדבר שאני עלולה למצוא מפחיד אותי, אפילו קצת. זה כי שום דבר לא שווה את הנסיון, אם אתה לא בא איתי. זה פשוט לא שווה.
אני נקרעת פה, בין הבטחון שכה נקשרתי אליו לבין הענן שאני מתגעגעת אליו.
יקירי, התמעד איתי על קרוסלה?
