צעד אחד קדימה, שניים אחורה. ועוד צעד קדימה ועוד שניים אחורה. בקצב הזה, יוצא שהיא הולכת כל הזמן, אבל לעולם לא מגיעה לשום מקום. וכוחותיה הולכים ותשים ממש כאילו התקדמה למרחקים גדולים. והצופים לועגים לה - מה את מתנשפת, טפשונת. איך זה שאת מבקשת לנוח ולהשיב את נפשך? ממה יש לך לנוח? הרי כל הזמן הזה, לא התקדמת כלל.
* * *
אני שונאת את הלחן ל"רק על עצמי" של רחל. כלומר, לא בדיוק שונאת. אני חושבת שהמנגינה מאד יפה, ושהשיר בעצם מאד נעים לאוזן. אבל כשאני שומעת אותו בביצוע של חווה אלברשטיין ודני גרנות, הוא נורא מעצבן אותי. בביצועים אחרים פחות. ואני נורא אוהבת את חווה אלברשטיין. רוב הביצועים שלה מאד מרגשים אותי. אבל הביצוע הזה נשמע עליז. וזה נורא מרגיז אותי, שהוא עליז. כי זה שיר עצוב. ויש הרבה שירים עצובים שהלחן שלהם לא איטי במיוחד ובכל זאת מתאים להם. ויש שירים עצובים שאפשר לשיר בקול עליז וזה לא יגרע מהם. זה כל שיר לגופו, העניין הזה. כשמלחינים שיר שכבר עמד בפני עצמו רק במילותיו, צריך איכשהו להתאים אליו את הביצוע, כך שהמילים יחלחלו לא פחות טוב מאשר בהקראה.
והביצוע העליז הזה, ועוד בשני קולות! ולא סתם בשני קולות, אלא ככה סתם בבת אחת, כאילו שהם איזו מקהלה. וזה הרי שיר על קטנות, על חוסר אונים, על מועקה פרטית ושקטה. והשניים האלה מזמרים את המילים האלה, מילים שנקראות כשייכות לקול רפה ונואש, כאילו הם עומדים על במה של פסטיבל זמר ומכריזים "על ראש הברוש שבחצר"!
הביצוע הזה סתר את כל מה שהשיר הזה גרם לי להרגיש. זה שיר שהייתי קוראת לאט, נותנת למילים להדהד. אם יש ביצוע שאיכשהו תפס את התחושה שמובעת במילים האלה, זה זה של שרון לגון. אני לא ממש מתלהבת מהשירה שלה, כלומר, הקול שלה לא הכי מוצא חן בעיני. אבל הלחן הוא כמו שדמיינתי אותו - כמו החוויה שהשיר מתאר, מתקדם צעד אחד צעד, כל שורה היא מאמץ נפרד, עם הפוגות במקומות הנכונים.
* * *
רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.
צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,
גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ
רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.
גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –
דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,
יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,
יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.
כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע
פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.
לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?
לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?
לפני 12 שנים. 23 במאי 2012 בשעה 12:20
