"יש מצבים בהם אם אינך יוצא מן הדעת, סימן שאין לך דעת לצאת ממנה".
הציטוט הזה מיוחס לויקטור פרנקל, אבל כמו הרבה ציטוטים, לך תמצא מי באמת אמר את זה, או אם האומר אמר בכלל את זה או משהו שנשמע דומה ובשיטת הטלפון השבור הפך למשפט שכולנו מכירים.
יש עוד משפט שאני לא יודעת מי אמר: "ככל שיש לך פחות דעת, כך קל יותר לצאת ממנה".
המשפט השני מנחם לאין ערוך מהראשון. הוא מעודד אותך למשול בעצמך, להפגין יישוב דעת, להוכיח ששכלך עומד במבחן הלחץ. המשפט הראשון, לעומת זאת, מתאר מעין מלכודת: אם אתה מבין את המצב לאשורו, אין לך כל יתרון על זה שאינו מבין דבר: אולי אף להפך. יש מצבים בהם שכלך לא מהווה כלי מחזק.
זו מחשבה מאד מייאשת.
היא גם מתארת חוויה מציאותית של סבל. אולי בכל זאת פרנקל אמר את זה ככה. אני לא יכולה לבדוק כרגע. רגעים כאלה גורמים לי לחשוב שלגור קרוב לספריה לא באמת מפצה על היעדרה של ספריה ביתית. אני מרגישה הרבה יותר בטוחה בין תילי הספרים שלי, כשאני יודעת שלכל הפניה שצפה בזכרוני אני יכולה למצוא גיבוי על המדף, אם אדרש לו. בשביל להתגבר על היעדרה של ספריה ביתית נאותה אני צריכה לקבל החלטה לכתוב רק בספריה, ואז אוכל לקום ולחפש כל ספר שלפתע נדמה לי שאני צריכה. זו מגבלה קשה מאד, לבן אדם שכותב הרבה. אני מאד גרועה בקביעת עיתים לכתיבה ובכינוס הפעילות הזו ללוח זמנים.
אני גם כנראה מפונקת, אבל מה לעשות. אני לא מרגישה באמת בנוח, בבית שבו אין לי מספיק ספרים. אולי זה סוג קל של מחלת נפש, כמו כל צורה אחרת של אגירה כפייתית. ההתקשרות הזאת לחפצים מסויימים. התחושה שאני צריכה אותם כאן, איתי, קרוב אלי, בשביל להיות שלווה, בשביל להרגיש בבית.
אבל לא על הצורך בספריה התכוונתי לכתוב. התכוונתי רק לכתוב את המשפט הזה, "אם אינך יוצא מדעתך...",
והתכוונתי לכתוב כמה משפטים על יציאה מן הדעת, ועל כך שיש מצבים בהם יציאה מן הדעת זה הדבר היחיד שמנחם אותך. לא כי זו האפשרות היחידה, אלא כי אין לך את הכישורים הנדרשים למצוא נחמות אחרות. יציאה מן הדעת היא שלב שמתרחש כאשר אתה מרגיש שאין לך כלים להתמודדות עם המצב.
הרי לכל אחד יש דברים שמקלים עליו לחץ נפשי. לפעמים זו רדיפה פרקטית אחר פתרון, ולפעמים אלה פעולות שמרגיעות אותנו - הליכה, בישול, הקשבה למוסיקה וכו' וכו'. יציאה מן הדעת היא המפלט האחרון. היא מה שקורה כששום שיטה שאתה מכיר לא משפרת את המצב, או שכנדמה לך שפתרון פרקטי אינו קיים.
בסרט "טריינספוטינג" יש סצנה שבה אחת הדמויות המשניות צורחת ללא הפסקה, לא ברור במשך כמה זמן, פשוט צורחת וצורחת. היא לא בוכה והיא גם לא מדברת אלא פשוט צורחת וצורחת במפגן קולי שנראה כמעט על-טבעי. זה מספיק בשביל שנבין שקרה לה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות. לא משהו גרוע - אלא הכי הכי גרוע, הגרוע ביותר האפשרי. היא לא בוכה - כי בכי עשוי לדעוך. היא לא צווחת צווחה אחת חדה - כי זו מרמזת על אפשרות לתגובה. היא לא אומרת דבר - כי דיבור מרמז על אפשרות של מענה או של הקלה. אבל רצף ארוך של צרחות מונוטוניות - שלא דועכות, שלא גוברות, שפשוט עומדות וממשיכות - הדובר אומר עליהן שאינו יכול לומר מתי החלו, ולמיטב ידיעתו ייתכן והיא צורחת כך כבר חודש. הסוג המסויים הזה של צרחות, תגובה היסטרית שלא מצפה למענה כי לא יכול להיות מענה, שמורה לייאוש הגדול, לתרחיש הגרוע ביותר האפשרי.
המצלמה מראה את הלול של התינוקת שלה, ובו גופת התינוקת. לאשה הזאת, אין איך להמשיך. כל הקיום שלה הופך לצרחה אחת ארוכה. שום דבר לא מנחם אותה ולא יכול לנחם אותה.
(בהמשך הסצנה היא מזריקה עוד מנה של הרואין, כצפוי. ההתמכרות שלה להרואין היא כנראה הגורם (לא ברור אם ישיר או עקיף) למותה של בתה. אבל הרגע הזה, בו היא רואה את גופת התינוקת שלה, אין בו מקום לחרטה ואין בו מקום להחלטות חגיגיות ואין בו שום מעמד של הסקת מסקנות. יש פשוט כאב, חד ובלתי נסבל, שכל רציונליזציה שלו לא אפשרית מפאת עוצמתו).
אני לא חושבת שהמשפט ההוא של פרנקל, נכון. מינון או עיתוי של יציאה מן הדעת הם לא מדד לשפיות או ליכולת שכלית.
* * *
בשבילי זה תמיד כתיבה. כששום דבר אחר לא מרגיע אותי, כשאני על סף יציאה מן הדעת, כתיבה היא המוצא האחרון שלי. היא הדבר שאני יכולה לעשות ללא הפסקה במשך שעות, עד שהסערה מאיימת קצת פחות, עד שאני מצליחה לראות אור בקצה המנהרה. אני כמעט שלא מרגישה את עצמי חושבת, האצבעות זזות כמו מעצמן, אבל הפעולה הזאת מכריחה את הגלגלים במוח לנוע, גם אם לאט ובהיסוס, ואחרי מספיק סיבובים, הם חייבים להגיע לאנשהו. הכתיבה מניעה את המחשבות, ואחרי עוד תנועה ועוד תנועה ועוד תנועה, אין להן ברירה אלא לחרוג מתנועתן המעגלית ולפרוץ רעיון חדש, משהו, ולו קטן, שישנה את הפרספקטיבה.
* * *
לפעמים אני מפסיקה לכתוב כי הגעתי לפניה הזו ודי לי בזה. לפעמים אני מפסיקה לכתוב כי אמרתי את מה שהתכוונתי לומר. לפעמים אני מפסיקה לכתוב כי הידיים או העיניים מתחילות לכאוב. לפעמים אני מפסיקה פשוט כי נמאס לי.
אבל אם כבר מדברים על שפיות, ועל יציאה, ועל ספריה...
לפני 12 שנים. 3 ביוני 2012 בשעה 10:50
