כולם עצבנים בקיץ, אה? כולם אומרים שהחום הזה עושה את כולנו עצבנים, והעצבים של כולם עושים אותנו עוד יותר עצבנים, והסבלנות של כולם בשִפלה וכולם רוצים לברוח מהחום האיום הזה.
אבל הימים ארוכים יותר, וכשיוצאים מהעבודה ויש אור בחוץ, מרגישים שלא כל היום הלך על עבודה.
והבית מלא באור כל היום, לא רק בשעה המסויימת שהשמש בצד הנכון.
והשמש זורחת מוקדם יותר, אז כשלא ישנים בלילה, אם בגלל מסיבה או עבודה או סתם נדודי שינה, בטוח תופסים את הזריחה.
והבגדים קלים יותר, ולוקח שניות ספורות להתלבש, והנעלים מתחלפות בכפכפים. והגוף מרגיש פנוי יותר, גמיש יותר.
והתיאבון משתנה, דוחה את רטבי השמנת ותבשילי הקדרה, ומבקש את הפירות הטריים והגלידות, והשינוי בתפריט מוליד קלילות מסויימת, ועושה חשק לצאת לרקוד.
והלילות חמים, וקל ופשוט לבלות אותם בין הפאבים, ללכת ברגל, ללכת לאט.
והים, אין כמו הים בלילה, בלי ההמולה של היום ובלי השמש הצורבת, והמים מזמינים ואפשר לשמוע את הגלים.
ויש ריח של חופש. אמנם רק במוסדות הלימוד יש חופשה של ממש, אבל הגוף זוכר שנים ארוכות בהן יולי היה חג והתחושה הזאת, של סוף ושל התחלה חדשה ושל חופש תנועה חדש ומרענן, ממשיכה לחזור מידי שנה עם ההתחממות המדאיגה של יוני, כשכבר נורא חם וקשה לתאר לעצמנו שהחום האמיתי עוד בדרך.
שבועות מאחורינו, חגי תשרי עוד לא מיתדפקים, ואין שום תאריך מחייב, רק שגרה עצלה ולחה שמחכה שימלאו אותה בטיולים, במשחקים, באנשים אהובים.
וחם, כל כך חם, החום כמעט בלתי נסבל, ואני עוצמת עיניים ומרגישה את קרני השמש צורבות את העור, ושומעת את עלי העצים זזים ויודעת שבחודשיים הקרובים לא יהיה לי קר מידי, אף פעם, אף לא לשעה אחת.
עוד שנה, אני לא מאמינה. עברה שנה בלי שהספקתי למצמץ.
זה בסדר. העיקר ששוב קיץ.
לפני 12 שנים. 16 ביוני 2012 בשעה 15:36
