הפכתי קטנונית.
אני תופסת את עצמי מייחסת חשיבות לכל מיני שטויות, דברים שפעם לא הייתי מתעכבת עליהם. שטויות כמו גובה המים בבריטה, אופן הנחת הכפות במתקן הייבוש, אופן קיפול הבגדים בארון. לא מזמן כעסתי על טדי על כך שלקח סווצ'ר שלי בלי לשאול, ולכלך אותו באקונומיקה. ממה היה אכפת לי, בכלל? אפשר לחשוב כמה לבשתי את הסווצ'ר הזה. ובכלל, כבר מזמן אין לנו "שלי" בבגדי הספורט. מה פתאום היה אכפת לי כל כך?
הכעיס אותי שהוא לקח משהו "שלי" ונהג בו כבשלו. אבל למה? אף פעם לא הייתי צריכה את ה"שלי" הזה. למה עכשיו?
זה כבר לא מעט זמן שזה ככה. אני מרגישה מעין צורך ל... להיאחז. להקפיד על פרטים קטנים ולא חשובים, כאילו אני נאחזת במעט השליטה שנותרה לי.
אני מנסה לחשוב מה שונה. מנסה להשוות לימים שהייתי הרבה יותר קלה. מה היה לי אז, שגרם לי להיות בטוחה בעצמי מספיק בשביל לא להיאחז בקצוות שוליים?
אני חושבת שהיו לי יותר מקומות שהם לגמרי שלי. הייתה עבודה שהצלחתי בה, שהרגשתי בה בטוחה ואחראית. הייתי כותבת הרבה יותר, והייתי קוראת הרבה יותר. הייתי מקדישה הרבה יותר זמן לחברות. אני מרגישה כאילו אני ישנה שנת חורף כבר יותר משנה. הגיע הזמן להתעורר, לא?
אני חושבת שזה מה שמשאיר אותי בכלוב, כל הזמן הזה. כי זה איכשהו מנותק מכל שאר הדברים.
אני אחזיר לעצמי את השליטה בחיים שלי, אני מבטיחה לעצמי כבר עשר פעמים, בלי ממש להבין מה זה אומר, "שליטה בחיים שלי". אני רוצה שליטה בזמן שלי, בסדר היום שלי. אני רוצה להיות זאת שמכתיבה אותם. לא הצרכים של אנשים סביבי, לא רשימת מטלות אינסופית, ובטח שלא הדיכאון הזה.
GET ANGRY.
לא "להירגע" זה מה שאני צריכה. להפך. אני צריכה לכעוס. אני צריכה להתרעם על כל נסיון להשקיט אותי. אני צריכה לזעום ולנופף באגרופים על כל נסיון לסמם אותי, למתן אותי, להכניס אותי לתלם. לא כי זה הדבר הנכון לעשות; אלא כי זה מה שעובד.
לפני 13 שנים. יום שבת, 16 ביוני 2012 בשעה 17:19