ופתאום יש לי חשק למחוק את הפרופיל ולא להיכנס לפה יותר לעולם. פתאום אני חושבת לעצמי, אני? אני חלק מהחבורה הזאת? אני חלק מהקבוצה הזאת, של אנשים שהם "כאלה"? אוי לבושה.
החברה מחלקת את יוצאי הדופן ללגיטימיים ולא-לגיטימיים. היא קובעת מה שייך לאיזו קבוצה. לפעמים הקביעה הגיונית, או לכל הפחות עקבית. לפעמים שרירותית לגמרי. ובקלות מדהימה אנחנו מסתכלים על ה"סוטה" וחשים גועל אמיתי. לא הבעת גועל פוליטיקלי-קורקטית של צדקנות מתובלת בקמצוץ תיעוב עצמי, אלא באמת, באמת מרגישים שהאוכל עולה לנו. קחו למשל ילדה בת שתים עשרה. אנחנו מסתכלים על הפדופיל ושונאים אותו, שונאים אותו על מה שהוא, רואים אותו כ"רע" למרות שהסטיה עצמה לא מחייבת פגיעה בזולת (המילה "פדופיל" מגדירה את קיומה של התשוקה, לא את המימוש שלה, סביר ככל שיהיה) - זה זה כל כך דוחה, להיות פדופיל. איזה מוח מעוות צריך להיות לבן אדם, כדי להימשך לילדה קטנה. ילדה קטנה!
פעם ילדה קטנה לא הייתה כל כך קטנה. יש מקומות וזמנים בהם גיל 12 היה הגיל בו ילדה מוכנה להיות אמא. לא שאני מצדיקה תפישה כזאת, ואני בהחלט שמחה להיות חלק מחברה שרואה בנערה צעירה יצור תמים שהסכמתו אינה קבילה בבית משפט - אבל פעם "ילדה" היה מושג קצת אחר. אז מה היה שם? כולם סוטים? כולם מעוותים? כולם אנשים איומים ונוראים?
או שאולי, זו החברה שמגדירה לנו באיזה גיל מושא התשוקה הופך ללגיטימי? החברה שאומרת לנו, איפה עובר הגבול בין ילדה לאשה?
אל תבינו אותי לא נכון - טוב מאד שהחברה מגדירה את זה! החברה חייבת להגדיר את זה, אחרת לא יהיה לנו מוסר ולא יהיו לנו גבולות. כל הקטע ב"מוסר" זה לדעת מה מותר ומה אסור, ולהסכים על זה, לפחות במידה מסויימת. אנחנו אומרים "לא מוסרי" כשאנחנו מניחים ששיקול דעת סביר של אדם מן הישוב יפסול את האקט, ומסתפקים ב"לא חוקי" כשההסכמה לא כל כך רחבה, ניתנת לתמרון. ידיעת הטוב והרע שלנו אמנם אינטואיטיבית, אבל האינטואיציה שלנו צריכה עזרה מהחברה. ככה ילדים לומדים. ככה למדנו, בתור הילדים שהיינו, על גבולות, על מותר ואסור, על טוב ורע, על לגיטימי ועל פסול.
* * *
אגב, לגבי מצעד הגאווה - אויש, תעשו לי טובה. הנסיון להשוות בין זכויות כמו נישואים, הורות, חיים משותפים - לבין בדס"מ, הוא... אממ... מגוחך? מעליב?
אני מאמינה בלב שלם שזכותו של לעשות כל דבר שבא לו בחדר השינה שלו, ושזה לא עניינו של אף אחד, ושלא צריך לקשור בין מיניותו של אדם לעמדתו המוסרית וליכולת שלו לתפקד היטב בתחומים אחרים בחייו. אבל בחייכם, זאת לא הדרך. השיח הפתוח על בדס"מ וקילוף הבושה מעליו צריך להיות חלק משיח רחב יותר על זכותו של אדם לחיים פרטיים ולזכותם של בגירים ברי הסכמה להנאות משותפות, חלק משיח רחב יותר על הנזק שבדעות קדומות. בדיוק כמו שהשיח הלהט"בי הוא חלק ממנו. אבל בדס"מ הוא לא חלק מהשיח הלהט"בי. זה סיפור שונה מכל כך הרבה בחינות שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.
ולא, זאת לא הבושה שמדברת.
את שלב הבושה עברתי כבר מזמן, אם בכלל היה לי כזה. בעלי מודע ל"סטיות" שלי, ועוד לא מעט אנשים בחיים שלי, למרות שזה ממש לא עניינם. זו ההכרה בכך שבדס"מ לא צריך לגיטימציה חברתית. לא רק שהוא לא זקוק לה, אלא שמוטב לו בלעדיה.
אז תחליטו. או שקידום זכויות הלהט"ב נועד לאנשים בעלי נטיה מולדת שמגדירה אורח חיים (למשל במובן של בניית משפחה) וזכותם לחיות את חייהם, או שזה לאנשים שעומדים על זכותם לממש התנהגויות מיניות מבלי שישפטו אותם. אם לא שמתם לב, זה נראה דומה אבל בשיח הציבורי מדובר בהפכים. כי אם תנסו לדבר על להט"ב כעל "זכותם לממש התנהגויות מיניות" - תחטפו כאפה. או שהכל חלק מאותה קלחת - ואז זו קלחת גדולה יותר מכל זה, או שמדובר בקלחות שונות. אם זה היה תלוי בי, הייתי הולכת על הקלחת הגדולה. אבל נושבי הרוח לרוב לא מסכימים איתי בעניין הזה.
* * *
רגע, קצת נסחפתי, אז חזרה לנושא. רגע, מה היה הנושא?
אני חושבת שזה התחיל בזה שיש ימים בהם אני מתביישת להיות עוד אחת שכותבת כאן.
ואז השתרבבה לה מחשבה על זה שכל עוד נדמה לי שאני צריכה להתבייש בשביל הקבוצה, ולא כל אחד צריך להתבייש בשביל המילים המבישות שלו עצמו - עוד יש על מה לעבוד.
ואז עברתי לזה שאנחנו כל כך מהירים לא רק לשפוט, זה מילא - אלא שאנחנו חשים גועל כן, אמיתי, שלם - למול "סטיות" מסויימות. ולפעמים אנחנו משתלחים במי שמביע אותן. ותמיד יש מישהו שאומר, בהרמת גבה, שגם עלינו אפשר להגיד שאנחנו חולי נפש. וזה תמיד משעשע וזה תמיד מדהה (יש מילה כזו?) את הטיעונים "הפולניים". אבל כשחושבים על זה, בעצם - איך זה מבטל את הטיעון הפולני?
כן, גם עלינו אפשר להגיד שאנחנו חולי נפש. כן, זה נכון. אפשר להגיד את זה. יש מי שיקרא לנו חולים, יש מי שיקרא לנו פסיכים, ויש אפילו מי שיקרא לנו מסוכנים. אבל זה נורא מצחיק, לחשוב שזו סתם דעה קדומה. מה, אנחנו באמת כאלה מטומטמים? אנחנו נשמעים כמו גמל שרואה את הדבשות של כל שאר הגמלים אבל כשנאמר לו שיש לו דבשת, טוען שזו דעה קדומה, סתם כולם חושבים שיש לו דבשת רק בגלל שהוא גמל. לא אנלוגיה מדוייקת אבל שיהיה.
אם זה הכל רק דיעות קדומות וחושך מחשבתי, אז למה המילים "מילת בטחון" נאמרות פה כל כך הרבה למרות שאני יכולה לחשוב רק על פרקטיקה סאדומזוכיסטית אחת ויחידה, ואפילו לא הכי פופולרית, שצריך מילת בטחון בשבילה? למה בכלל המצאנו את הצירופים SCC ו-RACK, למה אנחנו טוחנים "הסכמה הסכמה הסכמה" עד דלא ידע, כאילו שזה לא מובן מאליו? למה הדיונים הכי סוערים בכלוב עוסקים במוסר, וב"כשאת אומרת לא", ובאמצעי בטיחות, ובהבדל בין יחסים בהסכמה לבין התעללות, ובדומים מסוכנים, ובדומיות מסוכנות, ומלכות בתשלום ומה לא - רק על בדס"מ, מדברים פה אולי פעם בשבוע? כי זה מה שמדאיג אותנו. אנחנו לא באמת צריכים רעיונות לסשנים - וגם אם כן, הרבה מתביישים. גם פה, מתביישים. אבל הדברים החשובים - בטיחות, הסכמה, הגנה - שם הנקודה הרגישה שלנו. שם אנחנו יודעים שהגבול לא תמיד נראה מרחוק. שם אנחנו צריכים את הקהילה, את הפורום, את הדיון - לחזור ולאשר לעצמנו שאנחנו בסדר, שלא חוצים את הגבול בין "אלימות" לבין "מותר". שם אנחנו יודעים שלצופה מן הצד אין שום דרך לעשות אבחנה מוסרית - האם השפחה המסורה שאנו כה אוהבים לקרוא את סיפוריה - האם דעתה צלולה או שמוחה נשטף? האם היא מסכימה מתוך חירות של החלטה או מתוך תלות? אין באמת קריטריון ברור. "הסכמה"? כולנו יודעים שזה מועד לפורענות. כולנו יודעים מה זה "שליטה מנטלית", כולנו מתים על זה וכולנו יודעים ש"הרעים" משתמשים באותן השיטות. אז אנחנו קודחים שוב ושוב על כמה שאנחנו בסדר. הייתם חושבים שבאתר שמיועד לשיח פנים-קהילתי, לא היינו נתונים באובססיה הסברתית כזאת.
* * *
אז תגידו מה שתגידו, בפורומים. תגנו את מה שאתם חושבים שחייבים לגנות, תייעצו היכן שנדמה לכם שאתם מבינים, תעודדו את מה שמוצא חן בעיניכם.
הלוואי והייתם, בנוסף לזה, גם *לא מעודדים* את מה ש*לא מוצא חן בעיניכם*. נו, מה אפשר לעשות.
* * *
תסביך קסנדרה: לפעמים יש תחושה חזקה עד טירוף, שכל הנקודות על הקיר ואף ואחד לא טורח לחבר אותן. זה פשוט מטריף, לפעמים.
ולפעמים זה נראה כל כך שולי, כל כך שולי. כמה כל זה לא רציני.
אתם יודעים, אחרון הנביאים חי בדורנו. זכינו לשמוע את דבריו של אחרון נושאי האמת: ג'ורג' קרלין. הוא, הוא הבין איך העולם עובד. אבל הוא הראה את כל הנקודות ואפילו מספר אותן במיוחד בשביל הילד הכי מתקשה, ועדיין, אנשים צוחקים ועוברים האלה, בלי לשים לב שאת המהפכה הזאת שמלא אנשים מדמיינים שהם המציאו, קרלין ניסח כמעט מילה במילה. פשוט אף אחד לא לקח אותו עד כדי כך ברצינות, כנראה.
נו, ואחרי זה אני עוד יושבת וכותבת פוסטים בכלוב. ועוד תחת ניק, בנוסף לכל. חה. לא רצינית, הבחורה הזאת.
לפני 12 שנים. 17 ביוני 2012 בשעה 10:16
