מסורת, לא?
וואלה, על הזין שלי המסורת. על הזין שלי יום ההולדת הזה. מי המציא בכלל את היום הדפוק הזה. בשביל מה זה טוב? מה, כי לכל אחד מגיע פולחן אישיות פעם בשנה? יאללה, פולחן אישיות זה לחלשים. מי שאוהב אותי ביומיום לא צריך יום הולדת בשביל להגיד לי. העיקר שהקיר שלי בפייסבוק מפוצץ ב"מזל טוב" מאנשים שלא ראיתי מאז הצבא. יופי באמת. ריגשתם אותי עד דמעות, מה אוֹמר.
אני בת עשרים ושבע.
זה נשמע לי המון. זה נשמע לי מאוחר מידי לכל מיני דברים. זה גורם לי לחשוב על איך ששום דבר אף פעם לא מסתדר בהתאם לתוכניות. אתם יודעים, אני לא מאמינה בגורל ובתוכנית אלוהית וכל זה. פעם חשבתי שזה אומר שאני אמורה להיות מהאנשים האלה שמאמינים שיש להם שליטה בגורלם. שאדם קובע לעצמו את הגורל. וכן, יש בזה משהו. ברור שיש לנו אחריות על החיים שלנו. ברור שאנחנו האחראים על הבחירות שלנו ועל התוצאות. אבל לתכנן את זה? אפשר לעשות את המיטב עם הקלפים שקיבלנו, אבל אי אפשר לדעת מה נקבל, ויותר חשוב - אי אפשר לדעת איך ישחקו האחרים. רוב השחקנים לא רציונליים, אתם יודעים. אי אפשר לצפות אותם. אי אפשר לצפות אנשים. תרחישים. טעויות. חייבים לבחור פניה, חייבים לגלות רק אחרי שהלכנו בשביל עד סופו אם זו הייתה הפניה הנכונה.
טוב, נו, הנה שיר נחמד על זה:
בתכלס, אני חושבת שאף אחד לא מכוון לנו את הגורל. אני חושבת שאין בכלל דבר כזה, גורל. יש פשוט מערכת מסועפת של אפקטי פרפר. אני לא מאמינה שיש אלוהים ואני לא מאמינה שאנחנו שולטים בכיוון שהחיים שלנו הולכים אליו. אנחנו שולטים בתגובות שלנו, אבל לא במסלול כולו. והשליטה שיש לנו בתגובות שלנו לרוב לא מועילה לנו הרבה, כי אנחנו לא יכולים לראות מספיק קדימה בשביל לדעת מהי התגובה הנכונה. אז פשוט משתדלים, ויוצא מה שיוצא.
אני חושבת שזה גם עניין של אופי. יש אנשים ששולטים יותר בחיים שלהם. שהתוצאות שלהם מתאימות לתוכניות. אני אף פעם לא הייתי טובה בזה. כשאני לא מנסה, דברים איכשהו מסתדרים לטובה. כשאני מנסה, אני מגלה שוב ושוב שתוכניותיהם של עכברים ואנשים בטלות בפני הנסיבות.
כמו שוולנד היה אומר, לא רק שאנחנו לא יכולים לראות קדימה לפרק זמן קצר עד כדי גיחוך עבור הייקום כמו אלף שנים, אלא אנחנו לא יכולים אפילו לערוב למיקומו של ראשנו בעוד שעתיים. אז מה שוות התוכניות שלנו?
הייתי אומרת "תחיו את הרגע", אבל אני לא מאמינה בעצות כלליות, וגם לו הייתי, אני אפילו לא חושבת שזו עצה טובה. אולי, אם כבר, תקראו ספר טוב. עוד לא פגשתי מישהו שלקרוא ספר טוב עשה לו רע. לקרוא ספר רע - זה כן. יכול לשבש את כל המערכות לאנשים מסויימים. אבל ספר טוב, באמת עושה טוב.
אני עייפה. באמת באמת עייפה. לא כי עשרים ושבע שנים הן כל כך הרבה זמן, ולא כי ללמוד בפקולטה למדעי הרוח זו טרחה כל כך גדולה, ולא כי אני סוחבת איזה עול יוצא דופן. פשוט קיבלתי קלפים של עייפות, לאחרונה. באירועים קיבלתי קלפים של עייפות, וביחסים קיבלתי קלפים של עייפות, ובתהליכים הפנימיים קיבלתי קלפים של עייפות, ובסערת הרגשות קיבלתי קלפים של עייפות. ואני עייפה, עייפה. רוצה להניח ראש על כתף שאפשר לסמוך עליה, ולישון. באמת לישון. אני יודעת שמספר הקלפים בחפיסה מוגבל וחלוקתם לצורות וצבעים שווה, ואם רק אמשיך לשחק לא יהיה מנוס מלקבל קלפים אחרים. אז לכל הפחות אני יכולה למשוך זמן, אני מניחה.
ביום ראשון יש לי ראיון עבודה בחברה שאני לא רוצה לעבוד בה. אבל אני צריכה עבודה, לפחות זמנית. בזמן שאני מחפשת את משרת חלומותי, שלפחות ארוויח משהו. ככה חשבתי על הלימודים. "בזמן שאני תוהה באיזה מקצוע לבחור, לפחות בזמן שאני חושבת על זה אעשה תואר ראשון". ותראו איזה יופי זה הסתדר...
כל זה לא באמת עקרוני.
אבל אני באמת מנסה. בחיי, נשבעת שאני מנסה. אני באמת, באמת, בשיא הכנות, משתדלת. בחיי.
