זה רגע נורא עצוב. נורא. גם עצוב וגם כואב.
סבתא שלי לא זוכרת את המתכון לפירושקי המדהימים שלה. היא זוכרת איך מכינים את המלית, אבל את החלק הכי חשוב - איך לגרום לבצק לצאת בטעם גן עדן קסום ונדיר - היא לא זוכרת. היא אמרה לי איך להכין את הבצק. אני לא יודעת אם היא טעתה במרכיבים, או בכמויות, או בסמיכות אליה צריך להביא את הבצק, אבל זה פשוט לא זה. בפעם הראשונה חשבתי שהיא רק התבלבלה, אבל שאלתי שוב בכמה הזדמנויות שונות, ובכל פעם היא מוסרת לי את אותו מתכון שגוי.
הייתי צריכה לכתוב הכל כשהיא הייתה מכינה בעצמה. עכשיו היא כבר לא יכולה להכין. הידיים כבר לא מתפקדות. היא גם לא רואה מספיק טוב בשביל לפקח עלי כשאני מכינה. הייתי אצלה היום, חשבתי לנסות שוב. אני כל כך מתגעגעת לטעם הזה. אמרתי לה, תני לי כמויות. היא אמרה אני לא יודעת להגיד, אני יודעת רק להראות. אמרה לי באיזה מדף הקערה, הביאה חומרים, אמרה לי לערבב. הסתכלה על הבצק, הרימה קצת עם הכף, אמרה שזה בסדר, רק תוסיפי בבית עוד טיפה קמח. ממש טיפה, אולי כף אחת, בטח שלא יותר. באתי הביתה עם קערת בצק. הכנתי מלית מתפוחי אדמה (זו לא המלית שלה, אבל מה זה חשוב, העיקר הבצק האלוהי). ניסיתי להכין כיסנים. לא הצלחתי. הבצק רך מידי. וכבר ניסיתי להוסיף לבצק הזה עוד קמח, זה לא עוזר. זה אמור להיות אוורירי, אבל אם מוסיפים עוד קמח עד שניתן לעבוד איתו מקבלים מרקם של לאפה.
אבא אמר לי עזבי אותך, חבל על הזמן. פשוט ערבבי את זה.
אז עירבבתי את הבצק עם תפוחי האדמה וטיגנתי לביבות. יצאו לביבות תפוחות, רכות, טעימות מאד. כלומר, טעימות מאד בשביל לביבות.
והבנתי שאני לעולם לא אטעם שוב את הפירושקי ההם, בדיוק את הטעם המסויים ההוא. אבל זה אפילו לא העניין. היא לעולם לא תיזכר במתכון הנכון. היא לעולם לא תשוב ללוש בצק והיא לעולם לא תראה אותי לשה אותו. היא לא תסרוג עוד זוג כפפות ולא תעמוד לצידי במטבח. היא לא תעמוד.
מוזר איך שהזכרונות הכי חזקים מסבתא הם הבישולים שלה. היא באמת הייתה בשלנית בחסד. היו אומרים עליה שיש לה סוכר שצומח על כפות הידיים. כי הבצק תמיד יוצא טעים יותר כשהיא זו שלשה אותו. כל החברות שלה לקחו ממנה מתכונים, ורק כשהיא מכינה זה עובד. הצלחתי לשחזר, בערך, את הסופגניות שלה. הכנתי נכון את הבצק ויצאו לי סופגניות טובות. אבל שלה היו יותר טובות. אולי עם עוד ארבעים שנות תרגול, גם לי יצאו סופגניות מושלמות.
חבל שהיא פספסה את המהפכה. היא הייתה החלום הנשי המודרני. רופאה בכירה, עוסקת במחקר. יפה, חטובה. אהבה ללכת לרקוד בסופי שבוע. תמיד על עקבים בני 13 סנטימטרים, כל יום, לכל מקום. כל האצבעות ברגליים שלה עקומות, והברכיים דפוקות, בגלל זה. היא עשתה הכל לבד בבית. ניקתה, בישלה, תפרה. אפילו מהילדים לא ביקשה עזרה, אפילו פעם אחת. הייתה עובדת במשמרות כפולות. בעלה לא יודע לטגן חביתה. עד היום היא מגישה לו שלוש ארוחות ביום. עורכת את השולחן וקוראת לו כשהצלחת שלו מוכנה וחמה. למרות שהיא כבר לא מסוגלת לכלום, לא יכולה לעמוד, לא רואה, לא מרגישה את הידיים. הוא יכול, אבל זה התפקיד שלה, להגיש לו. היא פלטה לי פעם, "כמה חודשים אחרי החתונה כבר ידעתי שהוא איש קשה, אנוכי, קטנוני. ידעתי שהוא יעשה לי רע". למה לא עזבת, שאלתי אותה. "לא היה לי לאן ללכת". פאקינג רופאה. שורדת מצור לנינגרד. אשה חכמה, אמיצה, מצליחה, שחושבת שהיא חסרת אונים בלי בעלה.
אני נסחפת במחשבות. פשוט נורא קשה לי לראות אותה ככה. כל הכאבים האלה. היא סובלת מההשפלה יותר מאשר הכאבים. היא כל כך שונאת לבקש עזרה. ועכשיו, היא תלויה באחרים לפעולות הכי בסיסיות. פעם היא הייתה אומרת לי שזה הגיהנום מבחינתה. שהיא מסוגלת לשאת כל עינוי שבעולם, רק לא להרגיש חסרת אונים, רק לא להיות נטל, רק לא להיות חסרת תועלת. אני יודעת איך היא מרגישה עכשיו. זה כואב כמו... לא יודעת כמו מה. זה פשוט סיוט שמתגשם וזה כל כך, כל כך כואב.
היא תמיד הייתה המודל שלי לחיקוי. תמיד הייתה האידאל שלי, המלאך הטהור אליו נשאתי עיניים בהערצה. חשבתי שהיא התגלמות הטוב. אני עדיין רואה אותה ככה, נשמה טהורה. הנשמה זה כל מה שנשאר. כל חלקי הגוף פרשו מתפקידם בזה אחר זה. רק הנפש שלה נשארה.
ראיתם פעם, נפש בלי גוף? זה כואב. נפש לא באמת יכולה לשרוד בלי גוף בעולם הזה. זה כואב מידי. קשה מידי.
אני לא יודעת איך להתמודד עם זה.
במקרה בת הדוד שלי קפצה אלינו עם הילדים, ובמקרה לא היה כיבוד, וכולם שמחו שבמקרה הכנתי לביבות וכולם אמרו שיצא נורא טעים. באמת יצא מאד טעים. שוב האוכל נתקע לי בגרון.
לפני 12 שנים. 7 ביולי 2012 בשעה 19:25
