[את הדברים הבאים יש לקרוא עם חיוך]
אני מרגישה שהחברה דוחקת אותי לפינה.
יצאתי עם חברות למקס ברנר. למי שלא יודע, במקס ברנר הכל נורא טעים. הכל נראה טוב והכל נורא מפתה.
וכולם מזמינים את מנת השחיתות שלהם.
ואני, בשבוע האחרון, מנסה לשמור על עצמי מהפיתויים האלה. אני רוצה להוריד במשקל, והשוקולד יכול לחכות עוד חודש-חודשיים. לא יקרה כלום.
אם לא שמתם לב, החברה משדרת לנו מסרים סותרים. מצד אחד, מעודדים אותנו להתענג, להיענות לפיתויים, להתפנק, לצרוך, לעודד אחרים לצרוך. מצד שני, אנחנו אמורים להיות אדונים לעצמנו ולעשות את מה שטוב בשבילנו.
בעצם, זה אותו צד. אבל יש מצבים שהופכים את זה לשני צדדים.
קחו למשל ביקור במקס ברנר.
כדי להזמין סלט ולא קערה ענקית של רוטב שוקולד, צריך *להימנע*. צריך להתאפק, להילחם בעצמי, להדחיק חשקים, להצטמצם. להמעיט בחשיבות העונג. אני לא מזלזלת בדברים האלה אבל זאת לא אני. עונג מאד חשוב לי.
אבל בשביל להזמין בננה ספליט, צריך להתעלם מהצרכים הגלובליים שלי ולזלזל במטרות שלי ובהשגת הדברים שאני רוצה, מה שיפגע בחוויית הקיום הכוללת שלי ויצמצם את מידת העונג שאני שואבת מעצם הקיום. וזאת לא אני. עונג מאד חשוב לי.
בנוסף, יש עלי לחץ חברתי להזמין את מה שבא לי. גם מהחברה (Do What Feels Good), וגם מהחבורה, שתצחק עלי עוד חודש קדימה אם אהיה האהבלה שמזמינה סלט במקס ברנר. גם קצת מעצמי, כי כמה אני כבר מגיעה למסעדה הזאת? פעמיים בשנה? שלוש? יאללה, פעם אחת אפשר להתפנק. הדיאטה יכולה לחכות למחר.
ואני נורא אוהבת אוכל. יש אנשים שזה לא העונג הכי גדול שלהם. אבל אני נורא אוהבת אוכל. להכין, להתבונן, ללמוד, להתעסק, לאכול, להגיש. שואבת הנאה עצומה מכל מה שקשור באוכל.
* * *
אני הזמנתי סלט ושוקו (קטן, בלי תוספות). הזמנו פונדו לשולחן, נשנשתי מהפירות, טבלתי שתיים-שלוש חתיכות ברוטב. יצאתי שבעה ומרוצה, בלי כאב בטן ועם המון הערכה עצמית.
GO YULI.
וברור שצחקו עלי. גם אני צחקתי על עצמי. אבל מגיע לי הכי טוב שיש. מגיע לי לעשות את מה שאני יודעת בתוככי תוכי שטוב בשבילי. מגיע לי להרגיש טוב מידי יום ולאורך זמן. מגיע לי לשפר את רמת האושר הכללית שלי ולא רק את העונג הרגעי.
ואם כבר עונג, אז העונג שבטפיחה עצמית על השכם הוא לא דבר לזלזל בו 😄
לפני 12 שנים. 6 ביולי 2012 בשעה 10:01
