Anything Goes

קראתי היום שוב את "מחוללת" של מוכתאר מאי.

יש כמה משפטים בספר שנגעו לליבי במיוחד. החלק אליו הכי התחברתי בסיפור שלה הוא ההחלטה שלה להשתמש בכסף שקיבלה (פיצויים? סיוע? לא ברור) בשביל לבנות בית ספר. בגישה שלה, שהדבר הכי חשוב שהיא יכולה לעשות למען נשים אחרות, הוא להשכיל אותן.

מהדברים שלה עולה שהאוייב הוא לא הגברים. האוייב הוא אנשים שמנצלים פרצות בחוק ואת המסורת בשביל לתרץ מעשי אכזריות. זה תמיד עניין של אינטרסים. תמיד עניין של כבוד או של רכוש. וזה לא הגברים נגד הנשים. זה אזרחים שומרי חוק נגד בריונים.
אלה לא מילים מפורשות. אני מניחה שקורא אחר יכול אולי לפרש אותן בדרך אחרת.

הנה מילותיה המפורשות, בהמשך לדברים בהם הביעה חוסר רצון להשליך את העוול שנעשה לה על המדינה או על כלל הגברים, ולדבקות שלה בקוראן למרות שהוא משמש תירוץ לאלה שהתאכזרו אליה:

"אם אישה היא בבואת כבודו של הגבר, מדוע הוא מבקש לאנוס או להרוג את כבודו זה?"

כי זה לא באמת עניין של גברים מול נשים. לא רק. אכזריות היא לא באמת תוצר של אידאולוגיה מסויימת, אלא היא פשוט אכזריות, והאידאולוגיה היא כלי סמנטי. תחת כל דת יש אנשים שבשם הדת שלהם עושים צדקה, סולחים לאובייהם, מעודדים אהבת אדם ובאים לעזרת חלשים מהם, ולצידם יש אנשים שבשם אותה הדת בוזזים, נלחמים, מסיתים לאלימות ומנצלים את החלשים מהם.

* * *

אבל עוד כמה נקודות: בתחילת הסיפור מתואר כיצד היא מוצאת את עצמה בעמדה שבה מתאפשר לה להגן על עצמה. גורמים מסויימים במדינה נעמדים לצידה. היא לא מתייחסת לעמדה הממשית של המדינה בעניין הזה. היא מדברת על המוני נשים פקיסטניות שנפגעות כמו שנפגעה היא, ובהמשך היא מדברת על התהליך האיטי של קידום זכויות הנשים במדינתה. היא יוצרת הפרדה בין החוק הרשמי במדינה לבין בעלי הכח בכפר שפועלים בניגוד לחוק. היא מצביעה על חוסר הרצון של המדינה לטרוח ולהילחם בסמכות המקומית, ועל המשחק מול העיתונות הזרה.

אני לא חושבת שאפשר להבין מהסיפור שלה, בדיוק מה הלכי הרוח בשלטון. אני חושבת שאפשר להסיק מהסיפור שלה שהתמיכה שהיא קיבלה מהממשלה קשורה הדוקות בכך שהסיפור שלה התפרסם ופקיסטן מצאה את עצמה תחת העין הבינלאומית, שחיכתה לראות איך יטופל המקרה של מוכתאר מאי. הוא שימש לפקיסטן הזדמנות להראות כי השלטונות נוהגים כשורה. היא מציינת שהמקרה שלה הוא טיפה אחת בים של סבל. היא לא מתעסקת הרבה בניתוח ההיבט הפוליטי של הסיפור שלה. היא מעלה כמה נקודות, אבל לא חוקרת אותן. זה בסדר, לא על זה הספר. הספר הוא פשוט הסיפור שלה. מה קרה לה מאז שנאנסה ב-2002 ועד מועד פרסום הספר ב-2005. המילים האחרונות נכתבות בעודה ממתינה לתוצאות ערעור שהגישה לבית המשפט העליון כנגד שחרורם של חלק מתוקפיה ושל מי שתכננו את האונס.

כמה וכמה פעמים היא חוזרת על כך שהמפתח הוא החינוך. ללמד ילדות קרוא וכתוב, שפות, גיאוגרפיה, הסטוריה, כדי להעניק להן הזדמנות שווה לבנים להבין את העולם בן הן חיות ולפתח מחשבה עצמאית. ללמד ילדים לנהוג בבנות כשוות, לא לנצל לרעה עמדות כוח הניתנות להם, לא לנהל את חייהם רק באמצעות מאבקי כח ונקמות אלימות.

היא מציינת כמה פעמים שחלק גדול מהעוול הוא בכך שמנסים לגרום לקורבן להרגיש אשם, בעוד שהתוקפים לא מרגישים כל אשם.

בעצם, יש פה מידה של חוסר הוגנות גם כלפי התוקפים. אני לא חושבת שהכרה בכך מהווה הגנה עליהם או תירוץ - גברים רבים חיים באותה החברה ולא תוקפים. אבל אני חושבת שצריך להבין משהו על האנסים שלה: סביר להניח שהם באמת לא מרגישים אשמים. סביר להניח שכשהם אנסו אותה, הם לא הקדישו מחשבה לסבל שייגרם לה או להיעדר המוסריות שלהם. כשהם תקפו אותה, היה להם יסוד סביר להניח שהם יחמקו מעונש.

אני לא מנסה להגיד שהם קורבנות. מה שאני מנסה להגיד הוא שחברה שמאפשרת לאנסים לחמוק מעונש, גורמת עוול לא רק לקורבנות האונס אלא לכולם. לכל בני האדם הרבה יותר קל להתנהל בעולם שבו הם יודעים את החוקים. עולם שבו החברה מבהירה להם מה אסור ומה מותר, מה נכון ומה לא נכון, מה ראוי לשבח ומה ראוי לגינוי.
בריונים תמיד יהיה בריונים.
אבל מוכתאר מאי צודקת: כשילדים וילדות לומדים על העולם ורוכשים כלים שיאפשרו להם לאתר מידע שדרוש להם ולהבין את מה שקורה סביבם - רק אז יש להם סיכוי. רק אז הם יכולים לגבור על מערכת שדוחפת אנשים לציית למסורות של נקמה, במקום להחליף אותן במסורות של שיתוף פעולה.

* * *

טוב, ברור שיש עוד לא מעט לומר על הנושא הזה. אני אעצור כאן כרגע, ואסיים בהמלצה חמה - כל מי שרואה עצמו/ה פמיניסט/ית ו/או שוויוניסט/ית, כל מי שמתעניין בסיבות לכך שמאבקים פמיניסטיים נלחמים בעיקר על ידי נשים, כל מי שרוצה לקרוא על הצתה של מאבקים פמיניסטיים בנסיבות שמקשות על מאבקים כאלה להתעורר וכל מי שמעניין אותו לקרוא על אנשים שמוצאים את עצמם במצבים בהם לא דמיינו לעולם שיוכלו להימצא בהם ונלחמים מלחמות שלא ידעו שהם מזדהים עמן - קראו את הספר. בסך הכל 137 עמודים לא גדולים, תמציתי ובשפה קלה.

התקציר מציין שהמיוחדת במוכתאר מאי הוא שהיא נלחמה לקבלת צדק. מה שמעניין הוא שהחוק כבר קיים - יש מנגנון משפטי ויש חוק נגד אונס. אבל החקיקה היא מס שפתיים, והמאבק האמיתי הוא בדעת הקהל, התנהלות מוטה של הפקידים, והייאוש של הקורבנות עצמן.

* * *
גם אחיה הקטן נאנס, על ידי אותם האנשים או נציגים של אותם האנשים. כמעט שלא נאמר דבר עליו ועל הצורך לתבוע צדק גם בשמו. המאבק שלה למשפט באנסיה הפך למאבק פמיניסטי שמייצג מטרות של ארגוני זכויות אדם ברחבי העולם. הסיפור שלה מסופר בקצרה וללא עלילות משנה, ואני תוהה לגבי אחיה - האם הפשע נגדו קיבל קול, האם מישהו נלחם גם על הפשע נגדו, ואם לא - האם זה כי להוכיח את האונס שלו היה קשה יותר (הוא לא סיפר לאיש, אחותו גילתה רק כעבור מספר חודשים. מדבריה נרמז שאכן היה קשה להוכיח. האונס שלו היה "יוזמה פרטית" והתוקפים ניסו להסתיר את מעשיהם. האונס שלה תוכנן מראש בישיבה, בוצע מול עדים, והאנסים התרברבו עליו)? האם זה כי האונס שלו, בניגוד לשלה, לא משך אליו את התקשורת והעיסוק בו לא שירת מטרות ברורות של ארגונים בינלאומיים? אולי בעצם כן דיברו עליו וזה פשוט לא מופיע בסיפור?

אין לי מושג. נראה מה לגוגל יש להגיד. הנער היה כבן 12.

עריכה: מצאתי כתבה. שלושה הורשעו באונס הנער ונדונו לחמש שנות מאסר.

עריכה 2: לפי עדותה נאנסה על ידי ארבעה גברים, ובמועצת הכפר התקבלה ההחלטה על האונס. במשפט, שמונה נאשמים זוכו ושישה נמצאו אשמים ונדונו למוות. בערעור זוכו חמישה מתוך השישה, ועונשו של השישי הומתק למאסר עולם. היא הגישה ערעור לעליון וב-2011 בית המשפט העליון אישר את הזיכוי. לפי ויקיפדיה היא התכוונה להילחם בהחלטה. לא מצאתי עדכון נוסף. כתבות אחרות על הסיפור שלה רק מציינות את אותו זיכוי.