החלק הכי גרוע הוא חוסר האונים.
הדמעות באות כשאין שום דבר אחר שאפשר לעשות. הראש כואב ממחשבות - מנסיונות לחשוב על משהו שיתקן את כל הבלאגן הזה. אבל אין שום דבר. כל רעיון גרוע ממשנהו. אפילו רע במיעוטו אי אפשר לבחור. כל הרעות חולות באותה המידה. וזה לא משתנה. שום דבר לא משתנה. קיום סטטי בין פטיש לסדן.
כל פעם חושבת לעצמי שאי אפשר להמשיך ככה יותר. שחייבים לעשות משהו. אבל מה? אין שום דבר שאפשר לעשות. גם בפתרונות קיצוניים אי אפשר לנקוט. בהתחלה חשבתי שאין לי אומץ, אבל ככל שאני הופכת בזה אני מגיעה למסקנה שזה כבר לא עניין של אומץ אלא של הבנה שזה באמת, באמת רעיון גרוע ושהנזק יהיה רב מהתועלת.
נזק למי? איך מחליטים מי יותר חשוב? איך מחליטים מה יותר חשוב? איך מחליטים בין אפשרויות גרועות?
לפחות תשובה אחת אני יודעת: נזק למי - לכולם. באמת לכולם. לכל המשתתפים ועוד כמה צופים מן הצד, ככה על הדרך.
אני לא באמת צריכה להחליט. אני צריכה פשוט לא לעשות שום דבר. יש ימים בהם אני חושבת שאני לא עושה כלום כי אני פחדנית. אלה הימים הרעים שלי. בימים הטובים שלי אני יודעת שהכלום הזה, הוא הרע במיעוטו.
לאחרונה יש לי יותר ימים טובים מאשר רעים. נדמה לי שהנה אוטוטו אני מתרוממת מהתקופה הרעה שלי. אני כבר חצי דרך למעלה. או רבע דרך. צעד קדימה צעד אחורה. לפעמים זה שניים קדימה אחד אחורה, ולפעמים להפך.
היום זה שניים אחורה.
אני לא הולכת לעשות שום דבר. אני כבר יודעת. כבר מזמן אני יודעת.
אין שום דבר שאני יכולה לעשות. אני שונאת להודות בחוסר אונים. אני שונאת את זה ביותר מרובד אחד. אני שונאת את זה כל כך, אבל אין לי מה לומר מלבד: אין שום דבר שאני יכולה לעשות.
וגם להשלים עם חוסר האונים אני לא יכולה. ניסיתי אבל זה קשה מידי. לא מצליחה.
ויש רגעים כאלה, שכל מה שנשאר הוא הבכי.
בחיי, אני שונאת את זה. שונאת לבכות. שונאת לא להיות מסוגלת להתאפק. שונאת להרגיש ככה.
כמעט באופן אוטומטי אני עונה לעצמי: אז תעשי משהו. אם רע לך, תתקני. תשני. קחי יוזמה. תנקטי עמדה. תשפיעי על הגורל שלך. קחי אחריות.
אני שונאת לומר את זה: אני לא אקח אחריות על מה שקורה עכשיו. כבר החלטתי, מזמן. אני לא יודעת אם באמת החלטתי, או שאני פשוט לא מסוגלת, או שנדמה לי שלא מסוגלת, או לא יודעת מה. אני לא יודעת איך להגדיר את זה. אני רק יודעת שאני לא הולכת לעשות שום דבר. אני פשוט יודעת.
ואני שונאת לבכות. ועוד יותר שונאת לא להיות מסוגלת להתאפק.
לפני 12 שנים. 18 ביולי 2012 בשעה 22:20