ושם הבלבול מגיע לשיאו. כי לא בא לי ואני כועסת שהוא לא מתחשב. אבל דווקא כשלא בא לי, אז אני הכי צועקת לו (בלב) "קח אותי". ואני שמחה כשהוא שומע. וזה מתערבב בכעס. וזה נמס יחד למעין רגש שאני מתקשה למצוא לו תאור מתאים. שייכות? אבל שייכות זה הרי לא בדיוק רגש...
דווקא כשלא בא לי. דווקא כשאני באמת מנסה להתנגד. לא כשאני משחקת, מעמידה פנים, רק כדי לסמן לו שאני רוצה שיפעיל קצת כח, בשביל הכיף. דווקא כשבאמת לא בא לי ואני לא מנסה לתמרן אותו בכלל. אבל הוא לוקח אותי בכל זאת, ואז אני מתמלאת ברגש הזה שאני לא יודעת איך לקרוא לו. אבל רגש נעים. ממלא. מחמם.
אלוהים אדירים, אם הוא היה יודע שבאמת לא התחשק לי, אולי הוא היה עוצר. אני כבר לא יודעת. פעם הייתי בטוחה אבל היום אני כבר לא יודעת. אולי הוא כבר לא שם, עם כל שאר האנשים הנורמטיביים. אולי הוא כבר פה איתי, בבועה שלנו, הפרטית, שהחוקים בה אחרים. ובה, להיות שלו חשוב לי יותר מ"בא לי" אקראי וזמני. אבל מילא, זה אפילו לא העניין. זה לא רק שזה יותר חשוב - זה המקור של החרמנות שלי. זה סבך של סתירות פנימיות, אני יודעת. לשכב איתו דווקא כשאני לא חרמנית מחרמן אותי. זה נשמע נורא מוזר, כשאומרים את זה ככה. נשמע לא הגיוני. אבל זה מה שיפה בבועה. החוקים בה אחרים. זה לא חייב להיות הגיוני.
אפשר לבנות תא זכוכית שבו חוקי הכבידה לא פועלים. אפשר, לא?
הרגעים האלה, בהם המחשבות שלי נמסות וכל מה שנשאר הוא חום הגוף שלו, הם הרגעים הכי טובים שלי. אני לא יודעת מה זה אומר עלי. אבל אולי יום אחד יהיה רגע בו הוא ירגיש את מה שאני מרגישה, ישכח את עצמו בתוך הבועה הפרטית שלנו, ויתן לי סטירה מצלצלת. ואני אכרע לרגליו ואנשק את ברכיו ואומר לו תודה. וכשהוא יעצום עיניים וירפה שרירים ויאמר "אני שלך, עשי בי כרצונך", אני אדע שהוא באמת מתכוון.
ובינתיים, ככל שהוא חזק יותר, כך טוב לי יותר איתו. וזה לא משנה בכלל, מאיזה כיוון ובאיזו דרך.
