אני כל הזמן מדברת על שליטה עצמית, כאילו שאני מבינה בזה משהו.
האמת היא שאין לי שום מושג בשליטה עצמית ואין לי אותה. אמנם יש לי הבלחות מוצלחות ביותר, אבל רוב הזמן אני ממש מרגישה את עצמי חומקת לי מהידיים. אני מרגישה את איבוד העשתונות מתערבל בתוכי כמעט כל הזמן. רוב הזמן אני צריכה להפעיל המון מאמץ רק כדי לא לצעוק. אני צריכה להחזיק את עצמי חזק-חזק כדי לדבר בנועם, כדי לא להתעצבן, כדי לא לזרוק משהו.
הרבה פעמים אני צועקת למרות שאני יודעת שאין בזה שום צורך. ואני ממש מרגישה, פיזית, את חוסר היכולת להשתלט על עצמי, את חוסר היכולת להתאפק. לא כמו המקרים בהם אתה נותן לעצמך לא להתאפק - נגיד, עם מאכל טעים במיוחד או עם סקס בזמן ומקום לא אידאליים, אלא מהמקרים בהם אתה מרגיש את המצב מתדרדר ולא יכול לעשות שום דבר - כמו חפץ כבד שברגע מסויים נשמט לך מהידיים למרות שאתה אומר לעצמך כל הזמן "עוד קצת, אתה יכול לעשות את זה". אני שומעת את עצמי צועקת ויודעת שזה הדבר הכי לא נכון לעשות עכשיו, אבל זה כאילו הצעקות בורחות לי מתוך הגרון, מהר יותר מפרק הזמן שלוקח לי להתעשת ולדלוק אחריהן.
שליטה עצמית. אומנות קסומה של אנשים אחרים. מעולם לא היה לי אותה.
כל החיים שלי אני תרה אחריה. נכספת אליה. מבקשת אותה, משכנעת את עצמי שאני יכולה להחזיק בה. מחזרת אחריה, מתחננת בפניה שתבחר בי. אך היא מעניקה לי חיבוק קצר מזמן לזמן וחוזרת לקפץ לה בלעג מול הפנים שלי, קרובה וזוהרת ובלתי מושגת.
זה אחד הזכרונות הכי מוקדמים שלי. אחת המשאלות הכי ראשונות שלי. הפריט הכי ותיק שנותר ברשימת המשימות שלי.
אם אי פעם אני מתפללת, הרי שאני מתפללת לזה.
וקשה להסביר את התחושה הזאת בבטן, תחושה של מערבולת שצומחת ורוצה להתפרץ.
תמיד מערבולת של רגש. זה הדבר הכי יפה אצלי והדבר שאני הכי שונאת בי. אני אוהבת את התחושה, מתענגת עליה, ושונאת את זה שאני לא מצליחה לשלוט בה, לא מצליחה להחזיק את זה בפנים גם כשאני נורא רוצה.
