תמיד רציתי להיות מהאנשים האלה שנראים נורא קרי רוח ואדישים ואז דרך המעשים שלהם מגלים שבעצם נורא אכפת להם. אנשים שלא צועקים ולא מאבדים עשתונות, אנשים שאפשר לסמוך עליהם, אנשים שלא מתרגשים משטויות, אנשים שעוזרים לך בלי לעשות מזה סיפור, אנשים שיודעים למה אתה זקוק בלי שתצטרך לבקש מהם ובלי לצפות מהם להיות סבלניים לבולשיט שלך.
כל כך רציתי את זה, שבתקופות מסויימות אשכרה הצלחתי לשכנע את עצמי שאני באמת כזאת. אימצתי את הגינונים המתאימים, את טון הדיבור, את משיכת הכתף הנונשלנטית. אני חושבת ששנים קניתי את ההצגה של עצמי. אבל כשמשהו באמת מזיז לי, אני חייבת לעשות המון רעש לגבי זה אחרת אני לא מרגישה שהתמודדתי או משהו מפגר כזה.
הייתי אמורה לבקר את סבא וסבתא היום. הייתי אצל ההורים שלי ואבא שלי התכוון להקפיץ אותי. לא ניכנס כרגע לכל הסיפור אבל לבקר את סבא וסבתא זה קשה. אני מאד אוהבת אותם והם די חולים ובכל פעם שאני מבקרת אותם אני צריכה לעבור תהליך שיקום אחרי זה. ולמה בדיוק זה שובר אותי כל כך זה עניין לפוסט אחר. ונורא לא רציתי ללכת. זה תמיד קשה אבל אני עושה את זה בכל זאת, והיום הרגשתי שדווקא היום אני לא יכולה לעשות את זה בלי להתמוטט. אז הלכתי להגיד לאמא שלי שאני לא רוצה ללכת, למרות שאמרתי לסבתא שאבוא היום ואני יודעת שהיא מאד ציפתה לזה והיא בטח תעלב (ולא תגיד לי אלא סתם תהיה נורא עצובה על זה שלא בא לי לבוא אליה) ותכננתי רק להסביר לה שאני לא יכולה אבל התחלתי לבכות ולא יכולתי להפסיק. ואמא שלי הסתכלה עלי עם פרצוף-האמילי-גילמור שלה ואמרה לי שאין צורך לעשות סצנה היסטרית. ניסיתי להגיד לה שזה לא בכוונה אבל הבכי רק גבר. והיא אמרה לי להפסיק עם ההיסטריות ולהרגיע את עצמי ואני הלכתי להסתגר בחדר ולבכות. ונורא כעסתי על אמא שהיא לא מרחמת עלי, למרות שבנסיבות הקיימות (כאמור, עזבו, סיפור ארוך) אין לה סיבה לרחם עלי - אבל אני נורא מרחמת על עצמי ובמקום להשתתף ברחמים העצמיים שלי היא רק אמרה לי להפסיק להתחרפן. מאד פגעה בי הדה-לגיטימציה שהיא עושה (עשתה, עושה, תעשה, progressive tense) לפרצי הרגש שלי והצורך שלי לפרוק מתחים באופן רועש וחסר התחשבות. חשבתי שזה מאד קשוח ואטום מצידה.
כעבור כשעה היא תפסה אותי במטבח. אמרה שהיא התקשרה לסבתא, אמרה לה שהם תכף יוצאים אליה, ויולי נורא רצתה לבוא אבל היא נרדמה ואולי נחכה קצת, כי אם לא ניקח אותה עכשיו איתנו היא כבר לא תספיק לבוא היום, וסבתא אמרה שטויות, עזבי, תני לה לישון.
אז אמרתי תודה והם נסעו בלעדי ואני הרגשתי כמו המטומטמת האגוצנטרית הכי גדולה בעולם על זה שכעסתי עליה. וכל החיים אני כועסת עליה על איך שבפנים נורא אכפת לה אבל בחוץ היא כזאת קורקטית וביקורתית, ואיך שהיא יודעת להיות רגישה לצרכים של אחרים אבל תמיד מפספסת בקטעים בהם הצרכים של אותם אחרים הם דווקא אמפתיה וסלחנות. וכל החיים אני רוצה להיות כזאת למרות שזו בעצם תכונה די מעצבנת, הקשיחות הזאת, כי רוב הפעמים מה שאנשים צריכים בשעתם הקשה זה אמפתיה וסלחנות ולאו דווקא עזרה פיזית. אבל בסרטים האנשים האלה שבאים עם העזרה הפיזית במקום עם ה"יהיה בסדר" הבנאלי וחסר התועלת תמיד מצטלמים כל כך טוב ונורא רציתי להיות טובה וחטובה (הם תמיד חטובים) כמוהם, ולתרגם את האכפתיות שלי למעשים שקטים ואציליים. אבל כשאכפת לי, אני צועקת. כמה אני צועקת.
ואולי הלקח הוא שאין באמת דרך טובה יותר ואי אפשר באמת לקבוע מי בן אדם מוצלח יותר - זה שלא יודע לפלוט "יהיה בסדר" אמין בטון של דובון אכפת לי (מעניין אם רואים מהניסוח הזה מי אני הייתי מעדיפה להיות) אבל עוזר לך שיש איזו פעולה מוגדרת שאפשר לעשות בשבילך, או זה שמאבד את העשתונות בכל פעם שמשהו חשוב לו אבל יודע לקלוט אותך אל בין זרועותיו כשבא לך למות ולמצוא את המילים שיגרמו לך להרגיש טוב יותר כמה שיותר מהר. אולי אפשר. יש לי את הדעה שלי לגבי מי מהם מוצלח יותר. אבל אולי הלקח הוא שזו רק דעתי האישית ואי אפשר באמת ליישב את הנושא, אלא רק לחיות איכשהו עם מי שאנחנו ועם האנשים שקיבלנו בתור משפחה ולנסות לקבל גם את זה וגם את זה.
ואני תמיד הייתי הסלחנית בינינו, אני תמיד הייתי טובת המזג והאמפתית והמזכה. ואני ואמא שלי תמיד עומדות זו לצד זו כמו שני הצדדים של מראה עקומה, ואני כועסת על שתינו באותה המידה, עליה על פגמיה ועלי על שלי, אבל כשאני מנסה לסלוח לשתינו באותה המידה - זה תמיד יותר קל לסלוח לה.
והרי בסופו של יום לא הלכתי לסבתא.
