לקחתי מהפורום: http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=1894676
עכשיו, יש כל מיני כיוונים אליהם אפשר לקחת את הפוסט הזה. אפשר לקחת את זה למקום האישי ולדבר על כמה המחשבה על האירוע הזה מלהיבה. על כמה שהיא קרובה לפנטזיה הפרטית. על כמה שזה מדהים שאפשר כל החיים לצייר בראש פנטזיה עם המון פרטים מדוייקים ואז לגלות שיש בעולם האמיתי אירוע המוני שמחקה את המחשבות הכמוסות האלה, מה שאומר שהיו המון אנשים שפינטזו על אותו הדבר.
הנה, אני לוקחת את זה למקום הכללי, למטא-נושא. זה נוח יותר. קל יותר. מביך פחות. הנה, יש אירוע המוני! ועדיין מביך לדבר על הפנטזיה הפרטית. עד לפני כמה דקות היא הייתה פרטית, סודית, מנוסחת רק בקטעי תמונות מדומיינות שהעזו להבליח רק בבידוד, רחוק מעין ואוזן. אז פתאום את מגלה שלא רק שזו לא רק את - אלא שהתמונה לבשה חיים והתממשה, ממש כמו בסרט סוריאליסטי. זה רגע מאד מוזר.
אני אקח את זה למקום אחר עכשיו:
התופעה הזאת מדהימה בעיני. אולי לאנשים אחרים זה בעצם לא מרגיש כל כך "מטורף" אבל לי כן. אנשים לוקחים את הרעיון הזה וממששים אותו בכזאת דקדקנות... זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם הזה. שאנחנו יכולים ליצור המוני דגמים שונים של מציאות ולהתקיים בתוכם תוך סיפוק מלא. כל כך הרבה יקומים מקבילים מתקיימים וזה מופלא בעיני. שוק סוסים! הרי יש אנשים שמאמינים בכל ליבם שקיום של אירוע כזה הוא תרחיש לא יותר אפשרי משוק חייזרים. זה מהאירועים שיש המון אנשים בעולם שמשוכנעים שדבר כזה בשום אופן לא יכול להתרחש במציאות.
אבל ההסטוריה הרי כבר הוכיחה לנו שעל כל "לא, לא, זה לא ייתכן" יש מישהו שכבר עשה את זה.
נורא קל למצוא שורה ארוכה, אינסופית של דוגמאות.
בכל יום, בכל שעה, בני אדם יוצרים עולמות מקבילים, מוסיפים למציאות שכבות כמו על עוגה אינסופית.
יש אנשים שהייתי רוצה לאחוז בכתפיהם, לנער אותם ולומר להם: תראה! שוק סוסים! שוק סוסים, למען השם! ואחרי זה אתה ממשיך לחשוב שאת הפנטזיה הקטנה והצנועה שלך אי אפשר להגשים?! שהמשאלות שלך פרועות מידי?! איזו מחשבה פרוורטית חולפת לרגע במוחך ואתה מסלק אותה בלי לשים לב אפילו, כי מיד אתה מסווג אותה כ"לא, זה דפוק מידי, אף אחד בחיים לא יסכים לדבר כזה"? אתה מלטף בחשכה את איבר המין הבודד שלך ומדמיין דברים לא אפשריים, וחושב לעצמך שלעולם לא תמצא מישהו/י שלא יתחלחל אף למשמע הרעיון ה"חריג" שלך, לא כל שכן יסכים לממש אותו. תראה! שוק סוסים! או במילים אחרות - תראה! קבוצה גדולה של אנשים, הרבה קבוצות של אנשים, שכולם חולקים את אותה הפנטזיה, כולם משתפים בה זה את זה, כולם יוצאים החוצה וממשים אותה - תראה כמה אנשים, המון אנשים, שמצאו עוד המון אנשים שיחשבו שהפנטזיה הפרטית, הסודית, המבישה, הלא-תעשה שלהם, היא רעיון מצויין.
לכל מי שאי פעם לא האמין לי כשטענתי שהכל אפשרי - תראה! שוק סוסים! האין זה נפלא???
* * *
אפשר לקחת את זה לעוד מקום - העולם שלנו היה צריך לעבור תהליך מאד מסויים בשביל שהאירוע הזה יתאפשר. הוא היה צריך ללכת ולהפוך למנוכר יותר, לצרכני יותר, לקהה-חושים יותר, לבעל סף גירוי גבוה יותר ויותר.
אני עדיין חושבת שזה יפה שהכל אפשרי. יש הרבה עדויות לכך שהפכנו לקצת פחות "אנושיים" עם הזמן, אבל האין זו בדיוק האנושיות? לדמיין, ולהפוך את הדמיונות שלנו לבעלי קיום פיזי - האין זאת התמצית של ההומוספיאנס, בעצם? אנחנו קרים יותר, ציניים יותר, הרבה יותר. אבל אם אנחנו כבר ציניים, מרגש אותי שאי שם (בברלין, למשל) קיימת האפשרות לקחת את הציניות שלנו ולהיות ציניים ביחד, מכוסי עניים וחשופי שת (וכן, אני מתכוונת לכל המטאפורות הנלוות).
* * *
אני חוזרת פסקה אחת אחורה: יש אנשים שהייתי רוצה לתפוס אותם ולנער ולומר להם בקול רועד מהתרגשות שהנה, תראה, תראה מה יש בעולם - ואתה הטמבל חשבת שיש דברים שתוכל לחלום עליהם שלעולם לא יוכלו להתגשם, שיש בושות שחייבות להישאר בושות, שיש איסורים שלעד יהיו אסורים, שיש תרחישים שלעולם לא יתרחשו. תראה, טמבל! תראה כמה טעית!
וכמובן, אני אחת מהאנשים האלה. וזה לא מבטל במאום את הרצון שלי לצעוק את זה לאחרים.
הכל אפשרי, חברים. הכל.
ועכשיו, בקשה לתגובות: ראשית, כל הגיג שלכם על הנושא או על השוק, יתקבל בברכה. ושנית, האם מישהו מזדהה איתי בהשתאות העמוקה שלי מול הסיפור הזה? או שאני נשמעת כמו ילדה קטנה שהרגע גילתה שהטלויזיה לא באמת מתפוצצת אם מדליקים אותה אחרי תשע בערב?
