לפעמים גם אני רוצה את זה. אתם יודעים, פשוט לעצום עיניים ולהתמסר ולדעת שהתחושה הזאת של המובלות לא טומנת בסופה חובה מאיימת להתעורר ממנה בתום המשחק.
לא לחשוב, על שום דבר, אף פעם.
כמובן, אני יודעת, אין פטור מהדהרמה ושום התמסרות יותר או פחות רומנטית לא תפטור אותי מכל החובות של הבגרות והעצמאות. אבל לא לזה אני מתכוונת ב"לא לחשוב" - לא ממש.
אבל לפעמים אני חולמת על משהו חזק יותר שמחזיק אותי. להיות שייכת, להיות נתונה בתוך מסגרת מחייבת, זה יכול לתת שקט, בטחון, שלווה מאד מסויימת. להיות מוקפת. זה לא כל כך ההיפטרות מכל מצב הדורש החלטה, אלא להיות נתונה במציאות שבה בכל עת עשויים להחליט בשבילי.
אני שונאת שאחרים מחליטים בשבילי. נו, כמו כולם. אבל לבחור לי מלך אחד, שליט אחד אהוב, לפעמים אני עוצמת עיניים ומדמיינת את זה ונדמה לי שזה האוויר הכי מתוק שאני יכולה לשאוף. ברצון הייתי מוסרת את הכסף, את הפנאי, את הגוף, את הקריירה, את ההרגלים. רק את הכתיבה הייתי תובעת להשאיר לי. לא הייתי מוותרת עליה לא כמו על הרגל אהוב או כמו על נדבך באגו. לא הייתי מוותרת עליה כמו על העיניים, כמו על עקרון מוסרי, כמו כל אחד מהדברים האלה שבלעדיהם כל חוויית הקיום מתרוקנת מתוכן. הכתיבה היא לא אחד הדברים שאני חווה, אלא היא עצם היכולת שלי לחוות. אולי זה מטופש לראות את זה ככה אבל זה הכי קרוב שאני מצליחה להסביר את זה כרגע.
יש נשים שנענות לכל מיני דרישות: אקטים ביזאריים, משימות מביכות, תלות כלכלית, שליטה במלתחה או בתפריט, שירות כולל. זה נראה לי כל כך מעט. זה הרי כל כך קל. להיענות לדרישה לאקט מיני כזה או אחר - הרי זו ההיענות הקלה ביותר. לציית להוראה שתביך אותי מול אחרים - הרי אין לזה כל חשיבות. אין בדרישות האלה לעשות דבר מלבד להוסיף לימים חדגוניים מימד של פראות. יש בזה ריגוש הרבה יותר מאשר יש בזה קושי. ודווקא הדברים הקשים הם אלה שאיש לא נותן אליהם את הדעת, כי "כל הונילים עושים את זה" ומובן מאליו שלכל אשה יהיה קל להיות כמו כל הנשים, כאילו שזה משהו שבא לכולנו טבעי ונעים.
אני עוצמת עיניים ומדמיינת עולם שבו ידרשו ממני משהו אחר, משהו מלבד חובות היומיום והשתתפות בהנאות החיים. למה? ולמי בכלל אכפת למה?
לפעמים גם אני רוצה להיות אחת מהנשים האלה שיכולות להדהים קוראים כשהן עומדות בנסיון שנראה להם קיצוני ומסוכן, כאשר להן הוא מובן מאליו וקל כמעט עד כדי גיחוך. להיות אחת מהנשים האלה שמוצאות בתוך עצמן כח בלתי נדלה לספק כל גחמה ולמלא כל בקשה שהטון העיקש בו היא נאמרת מכסה על רעד של היסוס מלא תקווה.
אבל אף אחד לא מבקש ממני.
אני קוראת את מה שהן כותבות ואני חושבת שאני יודעת איך הן מרגישות. אני מדמיינת את עצמי בנעליהן וזה נראה לי כל כך קל ונעים.
לפעמים אני מרגישה שיש בתוכי אגם כה עמוק שאף חבל לא מצליח להשתלשל עד קרקעיתו.
