כשאני רוצה להרגיש טוב, אני כותבת. לפעמים אני אפילו לא יודעת על מה אני רוצה לכתוב. גם כשאין לי שום דבר להגיד. אני מקלידה באותו הקצב בדיוק גם כשאין לי שום דבר לומר. אני מקלידה מהר. זה האזור הבטוח שלי. כאן אני יודעת שמה שלא אעשה, אני יודעת לעשות את זה היטב. אני יודעת שגם אם אכתוב את הפוסט הכי גרוע שלי, הוא לא יהיה באמת נורא. העברית תהיה בסדר, המשפטים יהיו ברורים, המשלב יהיה יציב או לפחות לגמרי בשליטתי, והניסוח יהיה לא רע. הנסיון מראה שלא משנה מה אני כותבת, תמיד נמצא לפחות קורא אחד שחושב שזה היה לא רע בכלל.
קחו למשל את "חמישים גוונים של אפור". אני לא הצלחתי למצוא אפילו בן אדם אחד שחושב שזה ספר מוצלח. אבל בטוח יש כמה שחשבו שהוא לא רע, אחרת הוא לא היה הופך לרב מכר. חשבתי שמדובר בגאונות שיווקית, שמישהו בהוצאת הספרים מפיץ בהצלחה מסחררת את השמועה על כך שכולם מדברים על הספר הזה, וכך יוצא שאכן כולם מדברים על הספר הזה, וכתוצאה מכך כל מיני אנשים גם קונים אותו. אבל קראתי אתמול כתבה על כך שהספר בכלל הופץ בהתחלה כ-ebook וה"כולם מדברים עליו" נוצר דווקא בגלל שקוראים דיברו עליו, ולא כי הוצאת ספרים כלשהי טרחה לדאוג שידברו עליו.
באמת מספיק לכתוב על נושא "סקסי" בשביל להיות רב מכר? אחרי "סיפורה של או" (לפני חמישים שנה!), למי אכפת בכלל מסיפור כל כך יומיומי כמו "חמישים גוונים של אפור"? ואולי לכולם כל כך אכפת דווקא בגלל שהוא יומיומי, דווקא בגלל שהוא לא קיצוני מכדי שכולם ירגישו נוח לדבר עליו, דווקא בגלל שהוא נורא בנאלי ויש בו רק ניצוץ אחד קטן של שבירת שגרה, סטיה קטנה ולא מאיימת, בדיוק מספיק בשביל שאנשים באנליים יחשבו שיש פה משהו מרגש.
ככה כותבים רב מכר? כותבים משהו קצת יותר מעניין מהמיינסטרים, אבל לא מספיק מעניין כדי לחרוג מהמוכר והלא מאיים לקהל הבינוני. נשארים בתחום הנגיש והפופולרי, נוגעים בקצה העליון שלו מבפנים, טיפטיפה יותר מעניין ממה שהתרגלנו אליו, אבל חלילה לא יותר מידי, שלא נצא אל תחום הספרות האמיתית. כנראה שזו הדרך.
תחליט באיזה תחום אתה. אם אתה רוצה לכתוב משהו טוב באמת, זה חייב להיות מדהים. זה צריך להיות האמן ומרגריטה, תמונתו של דוריאן גריי, על העוורון, מחול אחרון ופרידה, אמא לילה, מלכוד 22, תפוז מכני, 1984, גן הבטון. זה צריך להעיף לקוראים את הראש, זה צריך להמם אותם, להפוך את קרביהם, לשנות להם את החיים. סיפורי בעל זבוב לנכדו.
ואתה יכול להיות ראש לשועלים. זוכר שאמרו לך שמוטב להיות זנב לאריות? זה טוב ויפה אבל לא אם אתה רוצה לפרוץ. תהיה ג'ון גרישם, תהיה גבי ניצן, תהיה חמישים גוונים של אפור, ממש כך. תהיה הכי טוב שיש מכל הבינוניים. לא שהספר המדובר כזה טוב (אומרים שהוא לא). אבל תן לאנשים בינוני פלוס אחד. רק טיפה יותר מזעזע מהאמצע, כדי שהם יוכלו להזדעזע בכיף. רק טיפה יותר שנון, רק טיפה יותר נועז.
ככה מוסכמות משתנות. בגלל זה בשנות השישים, לא השמיעו ברדיו שיר שמופיעה בו המילה "מסטול". היום זה כבר לא מעניין אף אחד. תמיד יש משהו קטן שדוחק טיפטיפה את האמצע, ואז האמצע זז טיפה, ומחר הגבול טיפטיפה רחוק יותר. אנשים לא מרגישים. "מאהבה של ליידי צ'רטלי" נאסר לפרסום פעם. היום זה מעניין מישהו? בו הו, אז היא מנהלת רומן מחוץ לנישואים. אוי אוי אוי. אפשר עדיין לקרוא את הספר, והוא יכול להיות סיפור מאד יפה ומאד מרגש (לא קראתי), אבל למישהו עובר בראש שזה ספר בעייתי שצריך להסתיר?
יש מצב שאם ל"סיפורה של או" לא היו מדפיסים על הכריכה את הציורים ההם של אגון שילה, גם אותו כולן היו קוראות עכשיו. אולי אז האפור הזה לא היה כל כך מלהיב את כולם. ואולי כן. לא יודעת. את "סיפורה של או" אהבתי. מאיפה אני יודעת? קטונתי מבאמת לנתח את תופעת רב המכר על גווניה. אם מישהו באמת היה יודע את הנוסחה, הדברים היו נראים אחרת. והרי הנוסחה משתנה כל הזמן, עם האקלים.
ויוכי ברנדס, היא באמת טובה, והנה העם קורא וקונה וקונה. ספר אחר ספר מגיע לריבוע המיוחס אשר באמצע החנות. ופול אוסטר, וטרייסי שבליה, הם באמת באמת טובים, והם לא דורכים על יבלת של אף אחד. הדבר החמקמק הזה - "לכתוב משהו טוב באמת". האם אפשר בכלל לעשות את זה בכוונה? גורדייף חשב שכן. גורדייף חשב שאפילו חייבים לעשות את זה בכוונה. ולמה ימים הוא החדיר בי השראה יהירה ובוטה. כתבתי כמה דפים וזה דעך. כתבתי בכתב יד, במחברת שאבדה לי מאז. אני לא זוכרת אם יצאה לי שם אפילו שורה אחת מוצלחת, וזה גם לא משנה עכשיו, כי היא אבדה.
אני בטוחה שכשאתה חושב שאתה מדהים, אתה מאבד את זה. לא כשאתה יודע שאתה טוב, אלא כשאתה מתחיל להיות משוכנע בכך שאתה מדהים. כי אז אתה כותב טיפה פחות מהלב. ואולי זה להפך - אולי צריך להיות בטוח בכך שמה שיש לך לומר הוא כל כך חשוב ומרתק שחייבים, פשוט חייבים להעלות אותו על הכתב. מארקס (לא בטוחה שזה אכן הוא) אמר שאם אתה יכול לא לכתוב, עדיף שלא תכתוב. רילקה אמר שאם אתה נורא רוצה לכתוב, אז אתה סופר. שתי האמירות מאד מאד דומות, אבל שימו לב שעולים מהן מסרים שונים לגמרי על מעשה הכתיבה, על הספרות, על המחשבה שטקסט כלשהו הוא יצירה ספרותית. האם כשאני כותבת, אני צריכה לחשוב על כך שאני כותבת דבר הראוי לפרסום? רילקה לא חיבר את הספר "מכתבים למשורר צעיר". הוא רק כתב כמה מכתבים. מישהו אחר החליט לכרוך אותם ולמכור.
האם המחבר יכול בכלל להיות מודע לעצמו? אני מניחה שיש כאלה שמצליחים.
פתחתי את הפסקה הקודמת במילים "אני בטוחה" ומיד משפט וחצי לאחר מכן כתבתי "ואולי זה להפך". ככה אני כותבת. בטוחה שמה שיש לי לומר בוער וחשוב וחד פעמי, ומפקפקת בכך שיש לי זכות ללחוץ על הכפתור "שמור פרסום". אולי ככה צריך לכתוב - בצורך בוער וספק עצמי מתמידים ושלובים. ואולי לא. לעזאזל, מה אני יודעת בכלל.
טוב שאני לא צריכה להגן על זה כיצירה ספרותית. כשמבקרים אותי כאן, הכי קל למשוך בכתפי ולהגיד "זה רק בלוג". זה לא צריך לעמוד בסטנדרטים של ספרות יפה. ובכל זאת...
אני כותבת כי אני רוצה לכתוב. יש מעט מאד דברים בעולם הזה שאני בטוחה בהם, שטח קטן מאד בעולם שבו אני מרגישה על קרקע יציבה. אין הרבה דברים שמעניקים לי נחמה, בטחון, כח, תחושת אישור. אני תוהה אם יש אנשים שיש להם *הרבה* דברים כאלו. אני מניחה שלכל אחד צריך להיות משהו, דבר או שניים, מקום או שניים. תמיד הדהים אותי איך שטדי מרגיש נוח בכל מקום, בכל חברה, בכל משימה. אני לא מצליחה להיזכר באף פעם שבה הוא נראה מאויים, שבה הוא תהה אם הוא טוב מספיק, שבה הוא הרגיש שהוא לא מתאים, שהמשימה למעלה מכוחותיו, שהוא דג מחוץ למים. הוא מתהלך בעולם כאדון בביתו. זה מדהים אותי וזה בלתי מובן עבורי, למרות שאני יכולה לזכור שפעם, בחיים קודמים, היה בי משהו מהתכונה הזאת. אני זוכרת את זה נורא במעומעם, כמו מבעד לזכוכית עכורה, כמו מבעד להרבה שכבות שיפון מתנופפות. אני נדהמת בכל יום מחדש מאיך שהוא פשוט מרגיש נוח, בכל מצב.
אני מרגישה נוח כשהאצבעות שלי נוגעות במקלדת, בהבדל ניכר מכל מצב אחר. אני מניחה שזה הופך אותי לסופרת.
אבל מה הופך סופרת, לסופרת טובה?
ומה הופך סופרת טובה למצליחה? דווקא על מה שהופך סופרת לא כל כך טובה למצליחה יש לי כמה רעיונות, אבל אני עדיין צעירה ועדיין מצליחה להתפרנס די סבבה מעבודות מזדמנות למיניהן, כך שכרגע זה לא משהו לשאוף אליו.
