או אולי תחת גלגלי רכבת בגני הפטריארך.
מי המציא בכלל את השטות הזאת, תקווה? מילא תקווה, אבל - חלומות. חלומות זה דבר איום ונורא. מי לימד אותנו כל הזמן לחלום, כל הזמן לרצות, כל הזמן לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים, למה אנחנו שואפים, להציב מטרות, להראות הישגים. חצי מהיופי של החיים מתמוסס לתוך הבדיחה המרושעת הזאת.
מי המאסטרמיינד הציני שאמר לבני אדם שמה שחשוב זה לחלום, להביא משאלות, לרצות להיות משהו?
יש איזה ציטוט שמיוחס לג'ון לנון - "המורה שאלה אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אמרתי שאני רוצה להיות מאושר. היא אמרה שלא הבנתי את השאלה. אמרתי לה שהיא לא הבינה את החיים" (או משהו כזה). זה כאילו שאתה לא בסדר אם אתה לא רוצה להיות משהו. מישהו שאל אותי, בראיון עבודה למשרת מזכירה, "את רוצה לעבוד באדמינסטרציה?" אבל הוא הדגיש כל מילה בנפרד, כאילו שזה נורא מוזר, שאני מתראיינת לתפקיד מזכירה כי זה באמת מה שאני רוצה לעשות ולא כי זה שלב בינתיים עד שאסיים את התואר או משהו כזה. שאל את זה במובן של "את רצינית? זה מה שאת רוצה לעשות עם החיים שלך?"
אז מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי? אני רוצה להיות מאושרת. אני רוצה להיות רעיה טובה ואני רוצה להיות אם. אני רוצה רווחה כלכלית מסויימת. אני רוצה לבלות הרבה עם חברים קרובים. אני רוצה להיות מסוגלת לעזור לאהובי כשהם צריכים אותי, אני רוצה להיות מסוגלת לעשות מעשה טוב אקראי מפעם לפעם. וממה להתפרנס? ממה שיבוא. בחיי, אנשים מתנהגים כאילו שזה מה שחשוב בחיים. יש כמובן אנשים שהופכים את התשוקה שלהם לפרנסה, וזה כמובן נפלא, אבל לא לכל אחד יש כשרון או דחף גדולים שאפשר להפוך למקצוע. וזה לא נורא, למרות מה שכולם אומרים. זה לא נורא בכלל. וכל האנשים (הרוב) שעובדים ב"סתם עבודה" הם לא אנשים עם מזל רע - אלא בסך הכל, מרכז הכובד של החיים שלהם נמצא במקומות אחרים. לא כולם חייבים להשקיע המון דווקא בקריירה. יש עוד דברים שיכולים להביא אושר. לא "מימוש עצמי" וכל זה. לא חייבים את זה בכלל. אושר הוא לא "הגשמה". אושר הוא אושר. יש אנשים ששוכחים את החשיבות של המטרה לעומת האמצעים.
ואין לזה קשר לפמיניזם. בחיי שאין. להעדיף משפחה על קריירה זה לא אקט עם משמעות פמיניסטית (מעבר לזה שאני לא מתה על הניסוח הזה. החיים הם לא דיכטומיית משפחה/קריירה). זו לא מחאה על ביטול ייחודיות האשה, זו לא מחאה על כפיה פמיניסטית. אם זו בכלל מחאה, אז זו מחאה על סדרי העדיפויות שהחברה שלנו מקדמת. זה לא קשור לנשיות בכלל. זה קשור לסמארטפונים. בעיית הסמארטפונים. אתם לא רואים את הקונספירציה?
Consumarism sucks.
יש ב"עולם חדש מופלא" קטע שבו מדברים על כך שיש ליצור במעמדות מסויימים התניה שגורמת להם להשתוקק לצאת לפעילויות מחוץ לעיר, בשביל שהם ישתמשו הרבה בתחבורה הציבורית. אבל שההתניה לא תופעל על הנאה מטיול עצמי בטבע, כי הנאה פשוטה מהטבע לא מעודדת צריכה. אז צריך לפתח בהם התניה שתגרום להם לאהוב ספורט שדורש מרחב (טניס למשל) ואז הם ישתמשו בתחבורה הציבורית כדי להגיע למגרשים, וגם יקנו מדים וציוד ושיעורים. ויש ליצור התניה שתמנע מהם להנות מטיול רגלי בשדה פרחים, כי זה בזבוז - הם אמנם נוסעים לטייל בחיק הטבע אבל לא קונים שום דבר כשהם שם.
אתם קולטים שזה מה שעושים לנו? מחנכים אותנו לרצות את מה שטוב לכלכלה, ואז אנחנו בטוחים שזה מה שאנחנו רוצים. שההיצע משקף את הביקוש, ולא שהביקוש נוצר מלאכותית כדי להתאים להיצע.
סקס זה חינם! וזה הדבר הכי מהנה בעולם! אז איך זה שאנשים שיש להם עם מי להזדיין, הולכים לקולנוע?
