אומרים שהעיקר זה להתחיל. שצריך רק להתחיל ומשם זה יתגלגל. אבל אצלי זה הפוך. ההתחלה מלאת התלהבות ובטחון, ולאט לאט זה יורד, עד שהסוף כבר לא שם בכלל, ונורא קשה לסיים. וגם להפסיק, קשה לי. גם כלא צריך סיום מיוחד ופשוט הגיע הזמן להפסיק - זה נורא קשה.
"ואמא אומרת, שככה אנשים. כשקשה להם לגמור, הם מושכים את הסופים"
נורא אהבתי את השיר הזה כשהייתי קטנה. הוא עדיין נוגע לליבי.
* * *
גם הזקנה היא כזאת, לא? אבא שלי אמר "רצינו להאריך את החיים, אבל נכשלנו. במקום זה רק הארכנו את הסבל". זה בדיוק ככה. אנחנו, האנשים, לא רוצים למות. רוצים להתגבר על חולי ואיום ולהיות בלתי מנוצחים. אז אנחנו נלחמים במוות בעוז, ומנצחים בהרבה קרבות קטנים. המון קרבות. אבל הנצחונות האלה רק מקרבים אותנו להפסד במלחמה. למה כל כך חשוב לנו להציל את החלשים ביותר? זה רק פחד ממוות ופחד מבדידות, במסווה של חמלה. בשם החמלה אנחנו הולכים ומגדילים את כמות הסבל בעולם.
אנחנו, כחברה, כתודעה קולקטיבית, מפחדים למות. אנחנו מקדשים את החיים ופוסלים כל נסיון לסיימם. אבל תשאלו אנשים פרטיים - אף אחד לא היה רוצה לחיות מעבר לנקודה שבה החיים טובים. אף אחד לא היה רוצה להיות זקן כל כך הרבה זמן. אנחנו מתאמצים כל כך בשביל הזקנים שלנו, למרות שבשום אופן לא היינו מוכנים להיות במקומם.
* * *
כשהייתי קטנה, הילדים בגן ובכיתה א' תמיד טעו בהגיית השם שלי. בעיקר בגלל זה אהבתי את השיר. אבל אתם יודעים איך זה, שירי ילדים הם בדרך כלל על עוד משהו. השירים של פעם, אני מתכוונת. שירי ילדים היום הפכו למלוקקים מידי, כאילו שמי שכתב אותם חושב שילדים הם לא בני אדם קטנים, עם מנעד רגשי ועם שכל ועם יכולת מסויימת להתמודד עם מורכבות. ואולי אלה המבוגרים שהפכו לשטוחים ובינוניים ובגלל זה הם כותבים שירים כאלה.
* * *
וסוף, אין.
