פשוט אין לי כח יותר.
אני רוצה להגיד לעצמי "קחי את עצמך בידיים" ולקחת יוזמה ולעשות משהו כדי לנער את החיים העייפים האלה. לגייס איזה פרץ אנרגיה, או פשוט לקחת חופש, לברוח לאנשהו, או אפילו לצבוע את הדלתות בדירה, וזה בטח ירגיש טוב, אחרי שאעשה משהו, לא משנה מה, בטוח ארגיש טוב יותר - אבל אין לי כח. אני יודעת שזה הכל בראש, אבל אין לי כח.
מה שהייתי רוצה זה שמישהו אחר ייקח אותי, יזיז אותי. לא שמישהו יגיד לי מה לעשות (שזה גם נחמד, כי כשאין כח לחשוב זה נחמד שחושבים בשבילך), דווקא הפעם זה לא זה, פשוט הייתי רוצה שמישהו ייקח אותי, ירים אותי על יד אחת חזקה גבוה מעל לראש שלו, ויתן לי לשהות ככה קצת באוויר, נתמכת רק בכף היד שלו תחת הגב שלי. הייתי רוצה שיכסה את עיני ויסכור את פי ויעשה איתי משהו, לא משנה מה, מה שמתחשק לו, כל עוד יעשה מה שמתחשק לו ולא מה שביקשתי ממנו. ואני לא אצטרך להגיב, לא אצטרך לחבק חזרה ולחייך ולהשתתף, רק להיות חתיכת הבשר חסרת הדעת שאני מרגישה, ולספוג כל מה שיתן לי. לא לשרת, לא למצוץ, לא לציית - רק להיות שם, להיות סמרטוט שפל ונוזל שלא יכול אפילו להחזיק את עצמו זקוף. הייתי רוצה שיעשה לי משהו כואב, לא משנה מה, אבל עדיף מכות כלשהן, שיהיה כאב חד וברור, לא הכאב הזה של קשירה לא נוחה (למשל) שהוא פשוט חוסר נוחות גוברת. שיתן לי אבחת כאב. לא משנה לי כל כך איפה, לא משנה לי מאיזה סוג בדיוק. שיכאב. מהכאב הזה שממלא אותך, שזורם בכל הגוף, שאחריו מרגישים מרוקנים ושלווים. לא מכה אחת או שתיים, אלא שיתן לי להעלם, להפוך לספוג, לכלום, לפייה מעולפת. קטנה.
הלוואי.
