האם המשפט "אין לי כח לעייפות הזאת" הוא כשל ניסוחי?
* * *
הלב מחסיר פעימה עם כל חבטה של דלת, עם כל צליל רם מהטלויזיה, עם כל נפילה של איזה חפץ על הרצפה. כמה מתוחים עצבינו.
בלי קשר לזה, אירועים נוספים מושכים בעצבים ומותחים אותם כמעט עד גבול היכולת.
סבתא חולה עוד יותר (מי חשב שזה אפשרי) והפעם גם לה כבר אין כח. היה לה המון כח, יותר מלרוב האנשים בעולם, אבל גם לה יש את הגבול שלה ועכשיו היא בוכה. הכתף שלי ספוגה בדמעותיה של סבתא שלי. זה יותר קורע לב מבכי של תינוק. אני יודעת שההשוואה מרושעת אבל ככה אני מרגישה. זה מזכיר בכי של תינוק, כי היא לגמרי חסרת אונים, וזה יותר גרוע, כי כשתינוק בוכה יש דרכים בהן ניתן לנחם אותו, ויש גם את הידיעה שהכאב יחלוף, שהמצב ישתנה, שהזמן ירפא, שהפצעים יחלימו. ואיתה אין שום דבר מזה. רק כאב שלא יגמר לעולם וריקנות אכזרית באמתחת מילות הנחמה.
אמא גמורה - מבלה את כל הזמן שלה בנסיונות ניחום סבתא ונסיונות למצוא פתרון לסבא (שכל קפוט), מחוקה מרוב עייפות וחרדה מהקשיים הגדלים בהתמדה. אבא גמור, כי משמרות לילה זה קשה, ובמקום לישון קצת אחרי המשמרת מנסה לעזור לאמא.
העבודה הופכת לטירוף, השעות כפולות ממה שהיו אמורות להיות, המשימות נערמות ואני מרגישה שאני לא מספיקה שום דבר. אני מרגישה שזה גומר אותי ואני רוצה לעזוב. אין לי לב לעזוב באמצע פרוייקט. זה קצת מצחיק, כי אם לא היה את הפרוייקט הזה, העבודה לא הייתה כל כך מטורפת ואולי לא הייתי מרגישה שאני נמחקת.
היו המון דברים שתכננתי לעשות בסתיו הזה, לא עשיתי אף אחד מהם. אפילו אחד. אני עייפה נורא ויחד עם זה מרגישה שלא עשיתי שום דבר (ומכך יוצא שאין לי סיבה טובה להיות כל כך עייפה). אין לי בעיה עקרונית עם עייפות - יש עייפות טובה, עייפות שאחרי עבודה קשה, עייפות שאחרי המון פעילות, עייפות מרככת כזאת, ספוגה בסיפוק. העייפות הנוכחית שלי, לעומת זאת, היא מהסוג שבו אני מרגישה כל הזמן כאילו מישהו סחט אותי כמו שסוחטים סחבה, פשוט קיפל ברישול וסובב, כך שכל האנרגיה נזלה מתוכי ישר לתוך הביוב. אז אולי "עייפות" היא לא בדיוק המילה. אולי המילה המתאימה ביותר היא "חולשה". אני אכן מרגישה מאד חלשה. נראה לי שהייתי חלשה מתכתחילה, קצת לפני שכל הבלאגן הזה התחיל, ובגלל זה אני לא מתמודדת טוב עם שום דבר.
וכאילו שחסר לי על מה להתחרט, חזרתי לעשן. אני אפילו כבר לא נהנית מזה, אני שונאת את הריח, אני שונאת את איך שזה גורם לי להרגיש, ומידי יום אני אומרת לעצמי שהסיגריה הזאת היא האחרונה. אבל שנים של היאחזות הותירו את רישומן, ועמוק בפנים נותר האפקט הזה, שלמרות שאני יודעת שזה שקר זה עדיין עובד - תחושה עמומה של היאחזות, של תמיכה, של בועה זעירה של שקט, טקס קטן שמרגיע רק בגלל שהוא קיים כטקס. הבטחתי לטדי שאפסיק וזה לא גורם לי להפסיק.
אני פשוט מרגישה שאין לי כח. לשום דבר. שאין לי יכולת להתמודד. שאני רוצה לברוח. אני יודעת שלברוח לא יגרום לי להרגיש יותר טוב. אני פשוט מכירה בכך שזה מה שבא לי. אני לא אעשה את זה, אבל אין טעם להתכחש לכך שזה מה שבא לי. לברוח, להתנתק. לא רק שזה יהיה דבר רע לעשות, זה גם לא יגרום לי להרגיש יותר טוב. אם אתה בורח מהבעיות שלך, הן רודפות אחריך.
אבל אני עייפה, עייפה, עייפה. נראה לי שכבר המון זמן אני כותבת את המילים האלה. שנה, שנתיים. די. די. כבר הבנתי שאני צריכה לשנות משהו, אבל משום מה זה לא מצליח. עשיתי שינויים בחיים במטרה לשנות את המגמה הזאת, לשקם את עצמי קצת, אבל מצאתי את עצמי בגרסה חדשה של אותו המצב. אני מרגישה שאני מסתובבת במבוך ולא מוצאת את היציאה.
* * *
חשבתי עכשיו, לרגע, לכתוב "בלי תגובות", אבל זה תמיד נראה לי דבילי, אז ירדתי מזה. אם את לא רוצה תגובות, אל תכתבי בבלוג, אני אומרת לעצמי. הרי אם רק לכתוב רציתי, ולא לשתף, הייתי יכולה לשמור כטיוטה או במקום אחר. האמת היא שאני כן רוצה תגובות, כי זה איכשהו מרגיש לי כמו ליטוף על הראש. אני יודעת שזה פתטי, לא נורא. אם אפשר, אבל, בכל זאת, לבקש משהו קטן - אם אפשר, הייתי מעדיפה לא לקבל תגובות "חיבוק". אם זה בסדר. אני לא מתעקשת - הפוסט הוא השטח שלי והתגובות הוא השטח שלכם. ואני מבינה שאין ממש מה לומר על כל זה, וזה בסדר. אני לא מצפה לתגובה. אני רק אומרת, אולי... לא יודעת. אין לי כח (מפתיע, נכון?) להסביר למה אני בכל זאת מפרסמת את זה, למה זה איכשהו מקל עלי (ובאמת אין טעם כי כבר כתבתי על זה בעבר), גם כשזה משהו מאד אישי ואני לא חושבת שכולם צריכים להתעניין בהתבכיינות שלי. אני באופן אישי לא אוהבת להתעניין בהתבכיינות של אחרים. נראה לי שאני פשוט רוצה לספר למישהו. אני לא ממש יכולה לספר את זה לאנשים שמעורבים, כי זה לא לעניין. אני גם לא רוצה לספר את זה לאנשים שלא מעורבים, כי אני לא רוצה לערב עוד אנשים ולהסביר ולשתף ולחשוף. אני גם לא ממש רוצה בכלל לדבר על זה, כי לא בא לי להגיד את כל זה בקול רם, לא בא לי לשמוע את עצמי אומרת את כל זה. גם ככה אני מתבטאת טוב יותר בכתב, והכתיבה מקלה עלי יותר מאשר הדיבור. רק עם טדי, אני מרגישה שהדיבור מקל, כי איתו זה אחרת.
אני עייפה, וחלשה, ולפעמים לכתוב את הדברים נותן לי כלים להתמודדות - עצם הכתיבה עושה את זה. ורציתי לספר למישהו בלי אשכרה לעשות את הפעולה של לספר למישהו. אני מניחה שזו אחת הסיבות שהמציאו את כל הקונספט של בלוג. אז... תודה על ההקשבה.
* * *
TLDR
נראה לי מאד הולם פה. ג'יזס, למה אני מרגישה תמיד שאני חייבת להתנצל ולהצטדק? יאללה, כתבת אז כתבת. מה זה משנה, בסופו של דבר.
http://hologramit.files.wordpress.com/2012/05/eine-kleine-nachtmusik-dorothea-tanning.jpg
