העולם לא עוצר כשנוח לך. הדברים שקורים הם תמיד גדולים ממך, חשובים ממך.
אתה בכלל לא כל כך חשוב כמו שהיית רוצה לחשוב לעצמך.
הדברים שקורים בחיים שלך הם לא החומר ממנו עשויות עלילות הרומנים הגדולים. הם אופרת סבון ותיקה ומוכרת, מהסוג שבו אפשר להחמיץ מאה פרקים וכשחוזרים וצופים שום דבר מיוחד לא השתנה. כמה שחקנים התחלפו, כמה דמויות עזבו וכמה הצטרפו. היו כמה מהפכי עלילה דרמטיים אבל דומה שזה לא ממש שינה את התמונה הגדולה. והעלילה, היא תמיד מופרכת, תמיד לא אמינה, תמיד מגוחכת. תמיד קורה בה הבלתי יאמן, תמיד קורה הדבר הכי פחות צפוי, עד כדי כך שכבר אפשר לצפות את ההפתעות האלה מראש. תמיד קורים דברים שגורמים לך לחשוב "מה לעזאזל" אבל שניה אחר כך לחשוב "בעצם, זה לא כל כך מפתיע". אתה אף פעם לא רואה את זה בא, אבל שניה אחרי שזה קורה אתה בטוח שראית את זה בא, מרגיש את זה בוודאות גמורה שממלאת אותך עד אחרון הנימים.
תמיד אתה חסר אונים, מוטל מאירוע בלתי מתוכנן אחד למשנהו, מנסה לשרוד עד שוב השגרה השקטה שלעולם לא מגיעה. כל זמנך מוקדש לטיפול במקרי חירום, אירועים חריגים, נסיבות מיוחדות וחד פעמיות. תמיד יש משהו. המחשבה שיום אחד החיים יהיו שלווים ויומיומיים וצפויים היא מגוחכת. תמיד יש משהו. אפשר לגזור מזה מחשבה מעודדת משהו (אם מסובבים את זה מספיק): כל מה שברצונך לעשות, עליך לעשות מיד. החיים קורים ברגע זה ממש ולעולם לא יהיה זמן טוב יותר מאשר עכשיו. זה לא סתם דבר שאנשים אומרים, זו המציאות הפשוטה: לעולם לא יהיה זמן טוב יותר מאשר עכשיו. כי תמיד יהיה משהו. באחריות. אולי זו מחשבה מדכאת בעצם. ואולי מחשבה נורא אופטימית. אני לא יודעת. מה אני יודעת בכלל.
כאלה הם החיים, לא? הם לא שמחים ועצובים לסירוגין. הם שמחים ועצובים בו זמנית.
סבתא שלי בת תשעים ואחת והגוף שלה עוזב אותה לאט לאט כבר בערך עשור. לאט לאט, בהמון שלבים קטנים ומדכאים, היא איבדה את היציבה, את חוש המישוש, את הראיה, חלק מהזכרון, ואחרי הניתוח הזה היא כנראה כבר לא תוכל אפילו לשבת. והיא עדיין מחייכת אלי חיוך של מלאך בכל פעם שאני באה, היא עדיין אומרת לי שאלבש יותר שמלות ושאשמור על המשקל, עדיין נקרעת מצחוק מהבדיחות שלי, עדיין עוצמת עיניים ומתמסרת לעונג כשאני משמיעה לה מריה קאלאס מהטלפון שלי, עדיין שמחה לבלות איתי כמה שעות על הספסל בחצר בקריאת שירה ודיון בהקשרים שבין תוכן השירים לחיי המחבר.
אבל אחרי הניתוח הזה כבר לא יהיה ספסל בחצר כי היא תהיה מרותקת למיטה. וכשאבוא לבקר אותה, אשמיע לה מריה קאלאס ופווארוטי מהטלפון, ואקריא לה שירים של ויסוצקי ואקודז'ווה, אדקלם לה בעל פה "על חוף מפרץ אלון תפארת, שרשרת פז עליו תבריק...", ואהפוך לבדיחה כל אזכור של הכאב, של הייאוש, של חוסר האונים, של חוסר הצדק. והיא תנסה לחייך בשבילי, ואני אנסה לחייך בשבילה, ושתינו נדע שזה נורא לא הוגן ושתינו נדע שאף אחת מאיתנו לא תעשה שום דבר בשביל לעצור את זה.
והמוות, כמו בדיחה עצובה, לא יבוא. כמו הסבל שבהמתנה לאהוב שמתמהמה, כך כל שיר שנדקלם וכל סיפור מצחיק שנזכר בו, יהיו עוד נסיון להעביר איכשהו את הזמן עד שהסיוט הזה ייגמר.
וסבא? סבא הלך לאיבוד בתוך הראש שלו... וגם הוא בודד, וגם הוא סובל, ואני לא יודעת מה יותר גרוע, להיות נשמה טהורה בגוף מפורק, או להיות נשמה מסוכסכת בגוף שהוא אמנם זקן וחלש, אבל בגיל תשעים ואחת לראות בלי משקפיים וללכת בלי הליכון זה גם מרשים, כנראה. הוא הכין לי שלט לדלת, לדירה החדשה. הוא טעה באיות שם המשפחה החדש שלי. זה ממש לא דוגמה לחומרת המצב. סתם משהו קטן, זעיר, שקשור בו. משהו שקל יותר להגיד מאשר את הדברים האחרים. הוא עדיין בונה דברים. בגלל שכל המחשבות שלו מעורבלות הם כבר לא יפים כמו פעם, ובכלל לא הגיוניים, אבל עדיין עשויים היטב.
אני מאד אוהבת אותם, אתם מבינים? הם עזרו לגדל אותי והם גרו קרוב כל השנים האלה, מאז שנולדתי. וזה כל הזמן כואב יותר. זה נורא כואב וזה גדול עלי, אבל מה אפשר לעשות? מה אתה יכול לעשות, כשזקוקים לך? אי אפשר לקחת יום מחלה מהדברים האלה. החיים תמיד קורים עכשיו. ככה זה עובד.
* * *
מה אנחנו יכולים לעשות, בחיים הקטנים שלנו, ברגעי ה"לבד" היקרים שלנו? איך אפשר להתמודד עם העולם הזה, אם לא על ידי יצירת מציאות פרטית מתוקה, אם לא על ידי עצימת עיניים ונפילה אחורה בלי לספור עד שלוש, אם לא על ידי קשירת פרקי הידיים למראשות המיטה ואמונה שלמה שהרגע הזה הוא מרכז ההוויה שלנו? איך אפשר בכלל להרגיש שהחיים הם משהו מלבד נהרות אפורים אינסופיים, מבלי לנשום עמוק ולהרגיש את מכות השוט ניתכות על הירכיים, את השיער נמשך לאחור באחת, את הפה מתמלא במה שזה לא יהיה שידחפו לתוכו, את הכאב שוטף מבפנים כמו אקונומיקה?
כמו כל המותרות, גם על זה אנשים אומרים "רק בימים טובים, רק בימים רעים", כי בכל הימים, תמיד יש משהו, ולפעמים אני נורא מצטערת על כך שאני כזאת, ולפעמים אני אסירת תודה על כך שיש לי לאן לברוח, על כך שיש לי ייקום מקביל פרטי, תמיד איתי, שמור בתוך הגוף שלי, בתוך הבית שלי, בתוך הגוף של אהבת חיי.
הוא לא מבין את זה - הוא לא מבין את כל העסק הזה של הסאדומזוכיזם. אבל הוא האהבה שלי, הוא הגוף שבתוכו שוכן כל העונג שאני רוצה, אז זה חלק מהחיים שלו, ירצה או לא ירצה, יעשה או לא יעשה עם זה את מה שיעשה. גם אם יתעלם מזה, אני עדיין אהיה כזאת ועדיין אהיה זקוקה לזה. הייתי רוצה להיות עדינה ומתחשבת אבל אני לא יכולה אחרת. אני לא פסטל, מעולם לא הייתי פסטל, אני לא יודעת להיות פסטל, וכשאני מנסה זה יוצא לי גרוע. וגם בלעדיו אני כבר לא יכולה.
אקודז'ווה כתב באחד השירים שלו "גברת זו היא מהצלע שלי, ובלעדי היא כבר לא יכולה". השירים שלו יפים כל כך שהלב מתכרכם, ואני לא מצליחה לתרגם אותם כך שיישמר היופי העדין, המושלם שלהם. מלבד אבא שלי, וסבתא שלי, אני לא מכירה אף אחד שאוהב את השירים שלו, שאני יכולה לשבת איתו על כוס קפה איטית. אין לי הרבה חברים דוברי רוסית, אתם מבינים, וגם מי שדובר את השפה לא מקשיב לזמרים כמו אקודז'ווה. צר לי מאד שאין לי חבר שאפשר להתפעל איתו יחד מהשירים האלה. הם כה יפים.
סבתא שלי גוססת לאט וכואב, סבא שלי יוצא מדעתו מהר וכואב, ואני... עייפה, בעיקר. וכבר לא מעזה לקוות שיהיה לי מתישהו בקרוב זמן לחשוב, זמן לכתוב משהו טוב באמת, זמן להתפעל מהזריחה, זמן לנוח שאינו זמן גנוב. זוהי אינה תקופה טובה. היא לא רעה כמו התקופה הרעה, אבל היא תקופה אפורה. אני מנסה לשמור על אופטימיות. הנובמבר שלי אף פעם לא היה מזהיר, והאביב יגיע מתישהו. בקרוב.
בינתיים: תמיד הייתה נחמה מסויימת בשירים שקולעים בול, מדהים כמה שבול. לא בפזמון או משהו, אלא בכל מילה ומילה, כל כך בדיוק המילים שהייתי בוחרת עד שקשה להאמין שזה קיים. אפילו הלחן הוא בדיוק איך שזה מרגיש.
