...אחר כך השתררה שתיקה מביכה, ומכיוון שלא הרגשתי נוח, פתחתי את הפה הגדול שלי ואמרתי: "מה דעתך, גבירתי? אולי תקפצי למכונית ותבואי איתנו?"
יכולתי לראות את האור שנדלק בעיניה כשאמרתי את זה, ובדיוק כמו ששבע ועוד חמש זה חמש ועוד שבע, כך לא היה ספק שהיא הייתה נותנת שש שנים מחייה בשביל לזרוק את הכל ולהצטרף אלינו. היא פנתה אל המאסטר ואמרה: "נו, אז מה אתה אומר? שאני אבוא אתכם או לא?" והוא, פוץ נבוב שכמותו, טפח קלות על שכמה ואמר: "איך שאת רוצה, יקירתי". עיניה קדרו לרגע, אבל אפילו אז עוד לא היה הכל אבוד. בציפיה לשמוע מפיו את המילים הנכונות, ניסתה שוב ואמרה: "לא, אתה תחליט. אני לא רוצה להפריע לכם". והוא אמר: "את אדם חופשי, מריון. אין זה מתפקידי לומר לך מה לעשות". וככה זה נגמר. ראיתי את האור בעיניה כבה; את פניה לובשות ארשת של תהיה מתוחה; ואז משכה בכתפיה. "לא חשוב," אמרה, "ממילא יש לי יותר מידי מה לעשות כאן". ואז, מתאמצת להעלות חיוך קטן ואמיץ על שפתיה, הוסיפה: "תשלחו לי גלויה בהזדמנות. לפי מה ששמעתי, הן עדיין עולות סנט כל אחת".
וזהו, חברים. ההזדמנות של החיים - אבודה לתמיד. המאסטר נתן לה לחמוק ממש מבין אצבעותיו, ומה שהכי גרוע, נדמה לי שהוא אפילו לא תפס מה הוא עשה.
