אני לא חושבת שהיה עולה על דעתי לעשות איזה סיכום שנה אם אנשים אחרים לא היו מדברים על זה. בגדול, את סיכומי השנה שלי אני עושה בתשרי וביום ההולדת, לא בדצמבר.
אבל הפעם זה אפילו לא זה. זה כי המשמעות של "סוף שנה" בשבילי, בשנה זו, הוא "סגירת שנה" - דו"חות, תיוקים וכיוצא באלה. למי יש זמן בכלל לחשוב על סיכומים סנטימנטליים. אגב, כל שנה אני אומרת שזה פשוט לא מרגיש כמו זמן לסיכומים. ראש השנה העברי הוא לא רק תאריך - הוא גם הזמן שמתחלפות שנות הלימוד בשלל המוסדות, סוף החופש הגדול וחופשות החגים הצמודות, תחילת הסוף של הקיץ האינסופי. זה זמן שמרגישים באוויר ששנה מתחלפת. אבל עכשיו? לא קורה שום דבר מיוחד במדינה. רק עומס גדול מהרגיל בעבודה, שזה הדבר האחרון שיעשה לנו תחושת חגיגיות.
אבל אני סוטה.
לאחרונה אני חושבת הרבה על כסף. אני לא אוהבת לחשוב על כסף, אבל קורים בחיים שלי כל מיני דברים, לא מעט דברים, שאין שום קשר ביניהם ולגמרי במקרה קורים במקביל, שמאלצים אותי לחשוב על כסף מידי יום. אני חושבת שהייתי מעדיפה להסתפק במועט מאשר להקדיש מחשבה לשאלות הכרוכות בהשגת עוד כסף. אבל אני לא לבד בעולם, ולא רק לעצמי אני ערבה.
סוף שנה... אני לא אוהבת את המילים האלה. בכלל, אני לא אוהבת סופים. אני מאד לא אוהבת את העובדה שהזמן חומק נורא מהר מבין האצבעות. אני לא אוהבת את תחושת ההחמצה שמלווה כל יום בו עבדתי יותר מידי, בו לא עבדתי מספיק, בו שכחתי להתקשר, בו דחיתי למחר, בו כתבתי יותר מידי ריקנות, בו לא כתבתי מספיק. יש ימים בהם לא עשיתי אהבה ודבר לא יחזיר לי את הימים האבודים האלה.
טוב ויפה לומר שלא כדאי לדחות למחר, אבל באמת שאי אפשר שלא לדחות. משהו תמיד נדחה, כל מה שאפשר לעשות הוא לתעדף, אבל לעולם אי אפשר באמת לא לדחות. תמיד היום מתחיל בערימה מאתמול, תמיד היום נגמר בתחושת "לא הספקתי". זה לא אני, זה העולם. מכל כיוון אני רואה אנשים שמספיקים, שמסתובבים להם בראש זקוף, בצעד קל, ומרגישים שהם עמדו בציפיות. הם בכל מקום, ורק אני ב"לא הספקתי" הזה שלי, ובכל זאת יש תחושה בבטן, שזו לא אני אלא העולם.
הפוסט של המלט מתנגן לי בראש ואני מבטיחה לעצמי, כמו אתמול, כמו לפני שנה, כמו לפני שלוש שנים - שבשנה הבאה זה כבר לא יהיה ככה.
משהו לא בסדר עם התמונה. כנראה שגם איתי, אבל לא רק איתי.
אולי ככה זה הרגיש לכל אותם "תלמידים מתקשים" בכיתות הנמוכות. לראות את כולם מתקדמים ולדרוך במקום, לדעת שצריך המון מאמץ רק כדי לא לשקוע, לדעת שלעולם לא תעמוד בקצב שלהם. זה בטח נורא להרגיש ככה בתור ילד. לפחות היה לי המזל לא להרגיש ככה אז. אולי בגלל שהיה לי המזל הזה, והתחושה הזאת פגשה אותי רק בבגרותי, אולי זה יתן לי כח למצוא דרך החוצה מהמלכודת הזאת.
אני קופצת מנושא לנושא. אין לי זמן להיות פה בכלל. הפוסט של המלט מתנגן לי בראש ומנחם אותי נורא. כי זה פחות גרוע כשעוד מישהו רואה שהרצפה עקומה. אני לא חושבת שכוונת המשורר הייתה לעזור לי לתרץ קשיים פרטיים לגמרי, ואני לא רוצה לנכס את הטקסט לשימוש שכזה. בואו נעשה הפרדה. הבעיות שלי הן שלי, אין אשמים בהן מלבדי.
אבל הרצפה עדיין עקומה, יותר קל להתמודד עם המציאות אם מכירים בזה.
נראה לי.
או שלא.
כבר איבדתי את חוט המחשבה.
המילים שלו עדיין מתנגנות לי בראש, יותר כמנגינה בשלב זה מאשר כמסר קוהרנטי (אצלו זה נורא קוהרנטי. וחכם. לכו לקרוא).
העייפות, העייפות.
סוף שנה, וזה לא מרגיש "סוף שנה". זה מרגיש כמו אמצע של קמילה ארוכה-ארוכה.
