http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4322733,00.html
ברמת הגישה הכללית שלי לעולם - אני חושבת שיש להעדיף משפט הוגן על חופש דת. מכמה סיבות שלא אכנס אליהן כרגע. בגדול, אני לא מאמינה שחופש דת זה דבר שהמדינה צריכה להיות מחוייבת לאכוף. הדת של אדם צריכה להיות עניינו הפרטי והמדינה לא צריכה להתאים את עצמה לכל שגעון.
אבל אני לא נחרצת. מצד אחד, כל אחד יכול להגיד "זו הדת שלי" ולהתחיל לשגע את המערכת. מצד שני, המדינה אמורה לשרת את אזרחיה ולא להפך, ויש לשאוף לנהל אותה כך שהיא תאפשר למירב האזרחים לחיות בנחת מבלי שהיא תכפה עליהם אקטים שמנוגדים לאמונתם. מצד אחת - אם אתה פונה למערכת המשפט, קבל עליך את חוקיה. אם הם לא מקובלים עליך, אתה לא חייב להיעזר בה. מצד שני - אם מישהו יחליט להשתמש בה נגדך - לא תוכל להתנער ממנה, אז אין פה שיווי משקל. וגם, שוב, מערכת המשפט אמורה להטיב עם האזרחים ולהסתגל להלכי הרוח בחברה.
המקרה הזה לא פשוט.
יש בהחלטה הזאת יותר מרובד אחד: אנחנו נוטים לצד הקורבן. היא לא אשמה שאנסו אותה, אז למה אי אפשר להתחשב בה? אנחנו כחברה אמורים לעמוד לצידה, לנסות להקל עליה, ולהעמיד דוגמה לשאר הציבור שמשדרת: המערכת תגן על החלשים ולא תאפשר לפושעים לנצל את החוק כדי לחמוק מעונש. יש פה עניין של תום לב: איזה צד מנסה לקבל צדק ואיזה צד מנסה לרצוח וגם לרשת. ועוד - כל תקדים משפטי משדר מסר. איזה מסר אנחנו רוצים לשדר? דווקא פה ההחלטה הופכת למורכבת עוד יותר. מן הסתם המחשבה פה הייתה: מסר לציבור הכללי שהמערכת סובלנית, מסר לקורבנות שהמערכת תעמוד לצידם, מסר לפושעים שאין תירוצים.
אבל איזה עוד מסר זה משדר? איך ניתן יהיה לנצל בעתיד את התקדים הזה?
האם במידה והמקרה היה הפוך - הפושע הוא זה שדורש לכבד את חופש הדת שלו ולהעיד בכיסוי פנים והקורבן הוא זה שתובע את הזכות (לא יודעת אם יש כזו, אבל בואו נניח לצורך הניסוי המחשבתי) להעמידו למשפט תקין? אז נטיית הלב הייתה לקבוע שחופש דת זה טוב ויפה אבל החובה שלך לעמוד בסטנדרטים המחייבים את כלל הציבור עומדת מעל הזכות שלך לקבל יחס מיוחד.
נראה שכל הטיעונים שבים ומחזירים לשאלה - איפה עובר הקו בין הצורך של המדינה שלא לעסוק באמונותיהם של אזרחיה אלא רק במנהל תקין, והצורך שלה לתת יחס שווה לכולם, לבין הצורך שלה לשרת את האזרחים ולהגיב לצרכיהם, הן מבחינת התאמת החוק למסה הקריטית והן מבחינת הקביעה איך להתמודד עם מקרים פרטיים לגופם (בשביל זה בעצם יש בית משפט).
אולי אפשר לצאת מהלופ כך: אולי השאלה היא לא "חופש דת או משפט הוגן". זו שאלה שמסוכן לענות עליה כי כל החלטה תוביל לניצול ציני של המערכת. כל החלטה תהיה תקדים אכזרי שיוביל לנזק. איזו חברה אנחנו רוצים להיות? כל בחירה בין שתי זכויות תוביל אותנו במדרון אחר. התשובה האמיתית היא שאנחנו לא חברה שמכריעה בין זכויות. אנחנו לא קובעים איזו זכות חשובה יותר! כי טבען של זכויות הוא שהן לא ניתנות לדריסה פשוטה על ידי חוק כלשהו ויש לשפוט כל מקרה לגופו.
הכתבה מעמידה את המקרה כקונפליקט בין שתי הזכויות האלו, כי זה מה שנראה לכתבת מעניין, אבל אני חושבת שבמהות, זו לא שאלה נכונה ושיש נזק בעצם השאלה. אני חושבת שהקונפליקט בין זכויות צריך להיות מנוסח אחרת:
מה קודם - זכות הקורבן או זכות הנאשם? גם זו שאלה מאד מורכבת וגם אותה יש לקבוע כל מקרה לגופו, אבל אני חושבת שזו שאלה נכונה יותר, כי היא יותר ניתנת להחלה על הכלל, כי היא יותר עוסקת בנוסחה מאשר בערך הספציפי של המשתנים, וכי היא בעיני השאלה שהכריעה את המקרה הזה.
ומה אתם חושבים?
