[מכיל טיפה ספויילר אבל לא ברמת פרטי עלילה]
אני לגמרי טובעת בספר הזה. התחלתי לפני יומיים וקראתי בערך שני שליש, שזה לא מעט יחסית לחלון הזמן הקטן והמוגבל שאני יכולה לקרוא בו. נורא בא לי, כמו פעם כשהיה לי זמן פנוי, להתכרבל בכורסה עם שקית צ'יפס ולא לקום עד לעמוד האחרון. אבל אין לי זמן לזה. אז אני קוראת קצת באוטובוס בדרך לעבודה וממנה ועוד קצת לפני השינה.
זה לא הסגנון שאני מעדיפה לקרוא בדרך כלל. חיי משפחה, דילמות בורגניות קטנות, התלבטויות זעירות של אנשים קטנים, עלילה שאין לה שום השלכה על העולם. ואולי דווקא הדברים האלה, הם העולם, והם הדבר החשוב ביותר, ודווקא בחיים הקטנים והמשעממים שלנו טמונות כל התשובות. אחרי הכל, התקווה הרי צפויה מן הפרולים.
אני לא יודעת אם זה זה שהספר כתוב טוב מאד או העובדה שאותי לאחרונה מעסיקות דילמות בורגניות קטנות הרבה יותר מאשר דברים ברומו של עולם, אבל העונג הזה, של לטבוע בספר סוחף, שדמויותיו נכנסות ללב ושואבות אותך לעולמן, עונג שלא נתקלתי בו כבר השד יודע כמה זמן, ממלא אותי שביעות רצון. זה כנראה שניהם. הוא באמת כתוב מצויין, עם המון תבונה ורגישות. מזכיר קצת את "אהבה עיקשת" של מקיואן מהבחינה הזאת - באיך שבין תפנית עלילה אחת לאחרת, חוכמה אלגנטית ודקה מסתתרת דווקא במה שמוסווה כהערות אגב.
הדמות הראשית שם כל כך אהבלה, אבל אני מוצאת את עצמי מזדהה איתה ומוצאת בינינו המון קווי דמיון מטופשים. אני מזדהה עם הצרות הקטנות וחסרות המעוף שלה ומתרגשת עם השמחות הקטנות והעלובות שלה. אני כועסת עליה כשהיא טועה, כשהיא קטנונית, כשהיא עיוורת, כשהיא אנוכית, באותם פנים חמוצים בהם אני כועסת על עצמי כשאני לא טובה מספיק, או על חברה טובה שהורסת לעצמה. אני מצדיקה את הדמויות שמתנגדות לה ובו בזמן מתמרמרת על היעדר החמלה שלהן. אני נזכרת עכשיו בסרט הילדים הרוסי הישן "ממלכת המראות העקומות", בהן הגיבורה, הילדה שהייתה בגילי בפעם הראשונה שצפיתי בו, פוגשת את ההשתקפות שלה ומבינה עד כמה היא עצמה מעצבנת. לא שאני חושבת שדלילה היא ההשתקפות שלי, אבל הרגשות שהיא מעוררת בי מזכירים לי את הסרט הזה, שבו כל אחד מסתכל במראה ורואה בה משל על עצמו במקום את בבואתו.
אני משועשעת מהאופן בו הדמויות והיחסים ביניהן דומים לדמויות ב"חלף עם הרוח".
אני מאד נהנית להשוות את השימוש של רגן בשמות למה שיוכי ברנדס אוהבת לעשות, ברנדס תמיד מטילה על הדמויות שלה את כל כובד ההסטוריה של שמן וקושרת את גורל הדמות עם גורל הדמות התנ"כית שאת שמה היא נושאת. רגן עושה משהו דומה אבל בגרסה הרבה יותר עדינה, ובכל זאת מזכירה את "הגר" של ברנדס מהבחינה הזאת, ואולי קצת את "לכבות את האהבה".
זה כל כך הספר הנכון בזמן הנכון, בשבילי, עכשיו. הוא בדיוק הספר שהייתי צריכה לקרוא השבוע. איזה כיף. ואיזה כיף, התחושה הזאת, של לא להיות מסוגלת להפסיק לקרוא, לדחות את השינה בשביל עוד פרק, ללכת הביתה מתחנת האוטובוס בקצב צב בשביל להצליח לתפוס עוד כמה שורות בזמן ההליכה. כל כך כיף. יש!
