קורה לכם לפעמים שאתם מסתכלים על עצמכם לרגע מהצד, או מסתכלים לרגע אחורה על רגע של סערת רגשות מוטרפת -
וכל הדרמה הזאת נראית לכם פתאום יותר דבילית ממרתון היפים והאמיצים?
לפעמים נדמה לי, שמתישהו בילדות הדחקתי דחף נסתר להיות כוכבת טלנובלה, ופה ושם הדחף הזה צף ומתפרץ. וברגעים אחרים, ההיסטריה מרגישה אמיתית לגמרי, והדופק באמת גובר והנשימה באמת קצרה והמחשבות באמת שחורות והמצוקה הכי אמיתית שרק אפשר.
אז אתה פוגש אותה במסיבה. והיא מהממת. הברכיים שלך רועדות מרוב שהיא יפה. וכשאתה משיג אותה, לגעת בה זה כמו לגעת בשמש. ואתה טורף אותה כל עוד נפשך בך, הדם שלך רותח והעור שלך נמס, זה מעולם לא היה טוב כל כך, סוחף כל כך, הדבר האמיתי, כל מה שחלמת עליו. וכשאתה נח לצידה מזיע ומתנשף, הלב שלך מתרחב ואתה מרגיש ששום אשה לעולם לא תשתווה אליה. ואתה יוצא לסיגריה במרפסת, מלטף אותה במבטך, מתענק על המראה שלה נחה במיטתך. וכשאתה חוזר, זו סתם עוד בחורה שוכבת שם, פשוטת מראה ואפילו קצת לא נעימה, יש משהו מוזר בצורה של השפתיים. ואתה בקושי זוכר איך היא הגיעה לשם. ומה היא עושה שם עדיין?
אני שונאת את התחושה הזאת. אבל עכשיו, כשהידיים שלי רועדות, ואני רועדת מקור מוזר שמגיע מבפנים, והשיניים חורקות עד צמרמורת, אני חושבת, דווקא יכול היה להיות נחמד, אם הייתי מתעוררת עכשיו ומגלה שכל זה היה חסר חשיבות, חסר משמעות, חסר כל השלכה על החיים הממשיים. אבל הרעד לא עובר.
