כה מוזר להיות אמן.
המחשבה שאת טיפות הדם שאתה סוחט מתוך נפשך סבוכת החוטים (זה הנסיון שלי ללכוד את פשר המילה Tangling. "סבוכה" לא היה עושה את זה), אפשר להציג לראווה, היא מחשבה מוזרה מאד, הלא כן? לקחת את הרגש הקטן והפרטי שלך, שבבועה שלך הוא עצום אבל בעולם הוא אגל טל בודד וחסר חשיבות, ולעשות מהם משהו שבני אדם יוכלו להתגודד סביבו, להתבונן בו בעניין, לדון בו ולהשמיע אודותיו דברי שבח או גנאי. את מי אתה מעניין בכלל? אבל אתה חייב לחשוב שאתה מעניין. אתה חייב לחשוב שהמחשבות הפרטיות שלך נורא מעניינות, בשביל ללחוץ על הכפתור או על חותם המעטפה ולשלוח - לחלל הוירטואלי, לבית הוצאה לאור, לגלריה, למגזין. אתה חייב לומר לקהל הדמיוני שלך - בואו, כדאי לכם. אתם עשויים לאהוב את זה.
לחשוב שהרגשות שלך, הבעיות שלך, השמחות שלך הם דבר שיש בו עניין לציבור. באמת קשה שלא לצאת מדעתך, כשחושבים על עצמך כך. היה לי חבר שהבין איך אפשר לריב מכל הלב ובכל עוצמת התסכול, ובו בזמן לנסח בראש את שורות השיר שייכתב על הריב הזה. הבנו זה את זה. אז פצענו זה את זה כל עוד נפשנו בנו וכתבנו על זה שירים, והתרגשנו על עמקי נשמתנו מהשירים שנכתבו עלינו, ומתוך ההתרגשות כתבנו עוד שירים. זה נשמע אידיוטי אבל האהבה הייתה אמיתית והכאב היה אמיתי. לכתוב שיר היה טבעי כמו שטבעי לבכות כשרבים. הייתי מדמיינת את השיר שאכתוב כמו שאנשים מדמיינים איך יזרקו חפץ על מישהו כשהם כועסים. אבל מילא, לכתוב. לחשוב שהדרך שלך בחיים היא לתת לכולם לקרוא. להתפרנס מזה. להיות חייב לשוב ולשקוע בבריכת המילים.
הספר "סיפורה של ליסי" של קינג נגע לליבי מאד מאד. בכמה וכמה ספרים עסק קינג בקונפליקטים הקיומיים של הסופר, בהשלכות של היותו סופר על גורלו וגורל הקרובים אליו. והספר הזה, למרות שהיו בו האימה והזוועה הרגילים, היה רך אלי, עוטף, נוטף הבנה. הספר הזה היה טוב לא כספר אימה (למרות שהוא לא רע גם בזה) אלא כספר נחמה שאוסף אותך אליו. אחד הדברים שאני אוהבת בקינג הוא היכולת שלו לעשות את זה. לכתוב אימה ובד בבד לכתוב ספר רגיש, חכם, מחמם לב.
אתה שופך את הרגשות שלך על הדף בכתמים של צבע. ואז אתה מציג את הציור. בואו, תראו, זה אני. כל הגדולים עושים דיוקן עצמי. כל כך התרגלנו, אולי זה כבר לא כל כך מוזר.
בעיני, עדיין, מוזר ביותר.
