כבר שנים שאתה חלק מהחיים שלי. יודע על העליות והמורדות, על המאווים הכמוסים ביותר, על ההצלחות והכשלונות, על כל מחשבה פרטית, על השקפת העולם ורגעי השטות.
אני יודעת איך אתה נראה. רמזים שפיזרת, טון שכתבת בו. אני מדמיינת את הקול שלך, את הגובה, את צבע העיניים. צליל הצחוק שלך, הבעת פנים מסויימת, תגובה צפויה. שום דבר אני לא יודעת. אני מדמיינת את צורתך ובוודאי טועה. אני סקרנית נורא, ואני אדישה לגמרי, לא מעוניינת בשום תוספות לדמות המספקת אותי בקיומה הדמיוני. אני לא מדמיינת עליך דבר, לא חושבת אפילו פעם אחת "מעניין מה צבע השיער שלו, צבע העור, צורת הקמטים סביב העיניים". זה בכלל לא עולה על דעתי. אתה האייקון ליד השם והמילים שלך וזה כל מה שאני צריכה. גם אני רק המילים שלי. המילים שלי מדברות עם המילים שלך, אלה לא אנחנו.
The petit-bourgeois is a man unable to imagine the Other. If he comes face to face with him, he blinds himself, ignores and denies him, or else transforms him into himself.
(Roland Barthes)
ואתה?