האם הייתי רוצה את החיים האלה? האם הייתי רוצה תמיד לציית, תמיד לדעת שהוא הבוס, תמיד לדעת שאין לי ברירה?
הרבה פעמים אני חושבת שכן. אני מפנטזת על זה, המון.
אבל אם הוא היה מנסה, האם זה היה עובד? האם הייתי באמת מסוגלת לוותר על השליטה לגמרי, לתמיד? סביר להניח שלא. כלומר, לא באופן שימנע ממני אי פעם לקחת אותו כשבא לי. אני לא חושבת שהייתי מתפקדת היטב תחת איסור כזה.
אני חושבת שהייתי פשוט רוצה משהו חזק. משהו שמשתלט על החיים. כמו בבדיחה ההיא עם החברה והרעיה - מערכת הפעלה לעומת סתם תוכנת בידור. הייתי רוצה מערכת הפעלה. אני לא יודעת אם הייתי רוצה אותה *לנצח*, אבל היות ואני לא נמצאת בזוגיות עם מישהו שהיה רוצה אותה לנצח, זו לא שאלה שאני צריכה להתמודד איתה :)
אני יודעת שלא מקובל לדבר פה ככה אבל לפעמים הייתי רוצה שמישהו פשוט ידפוק לי מכות. זו לא אימרה פופולרית בכלוב, אה? אנחנו לא "דופקים מכות". אנחנו מצליפים, מספינקים, מכאיבים, מסשנים, אבל אנחנו לא סתם "דופקים מכות". זה נשמע כל כך יומיומי ולא SSC. אבל אף פעם לא הייתי חסידה גדולה של כל ה-SSC הזה, פשוט כי זה קצת הפך לביטוי ריק. אחד הפוסטים הראשונים שלי פה היה על זה, ואני חושבת שזה היה אחד המוצלחים שלי, אבל לא הרבה (אם בכלל) הבינו או הסכימו או אמרו שזה פוסט טוב. זה היה לפני כמה שנים, מוזר שאני חושבת דווקא על זה עכשיו.
אנחנו לא "דופקים מכות" כי זה נשמע דומה מידי למה שעושים ונילים אלימים שעושים דברים לא שפויים ולא בטוחים ולא בהסכמה.
אבל רק ה"לדפוק מכות" זה מה שהייתי רוצה. כי אני לא רוצה סשן. ממש לא. זה יפה מידי. רק לחשוב על זה מרגיש לי מצועצע. לא רוצה את כל הדברים היפים האלה עם הנעליים המהממות והשוטים הקלועים מזמש בצבעים תואמים בשלמות, לא רוצה את ה"כאב" של מכה בתחת - תעשו לי טובה, זה לא באמת כואב, זה קצת רמאות לקרוא "כאב" למשהו שהוא חד וחלק נעים. ורוב הזמן זה מה שאני רוצה. אבל לפעמים, נשמע לי נחמד שמישהו יתפוס את השיער שלי ויטיח את הראש שלי בקיר. זה כנראה לא רעיון טוב, כי זה ישאיר סימן מאד בולט ואני עובדת באחת מהעבודות האלה בהן צריך להיות יצוגית וסולידית ואני חושבת שצלקת אדומה גדולה באמצע המצח תפגע לי בייצוגיות. ואולי זעזוע המוח יפגע לי בסולידיות.
כרגיל אני סוטה מהנושא.
אז... איך זה היה מרגיש, להיות שם? האם הייתי מחליקה פנימה בקלות, או שהיה מעורב בזה מאבק תמידי של אגו והתנגדות ודווקא? נורא קל לי לדמיין את שתי האפשרויות, שתיהן נראות לי סבירות. וזה גורם לי להיות עוד יותר סקרנית. ואם עכשיו הוא יבוא ויתפוס אותי בשיער ויגרור אותי על הרצפה ויבעט בי, סביר להניח שמאד אכעס עליו ולא אתן לו להמשיך עם זה. אבל זה רק בגלל שזה לא יהיה אמיתי. הרי הוא לא באמת יעשה משהו כזה. לא עד כדי כך חזק. זה לא הוא. הרי הוא לא רוצה לפגוע בי.
אני שומעת בראש את הקול של בכח (שזה מוזר, כי אף פעם לא שמעתי אותה מדברת), אומרת שזו עסקת חבילה ואני עונה לה שהיא צודקת. קשה לדמיין אותו אחר, בן אדם אחר.
אני לא באמת יודעת מה אני רוצה. אבל חוסר המנוחה, חוסר המנוחה, תמיד הגירוד הזה בפנים. תמיד הצורך לחפש משהו מספיק חזק בשביל להשתלט על כל חבילת הרגשות.
