באופן מוזר, אני זוכרת ממש טוב את היום בו כתבתי עבודה על השיר הזה, למרות שזו הייתה עבודה קטנה בתיכון, מי זוכר דברים כאלה בכלל. נהניתי לכתוב אותה, כי אני אוהבת את השירים של רחל וכי מאד קל לנתח אותם. כתבתי אותה בחלקים בזמן משמרת במד"א. אני זוכרת שכשניתחתי את "כדרכה אל צמרת, דרך מכאוב ודרך עמל, יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל" דמיינתי נמלה זוחלת במעלה עץ, בנשיפות מאמץ, גוררת רגל ועוד רגל, מעודדת את עצמה במנטרה פנימית של "עוד קצת, החזיקי מעמד", מעודדת את עצמה במחשבה שבקרוב תגיע ליעד ואז המאמץ יהיה שווה את זה. ואז יד כלשהי, לא יד זדונה אלא יד רגילה, שעבורה היא ענקית, מעיפה אותה חזרה לקרקע. סתם יד, של מישהו שסתם עבר שם, שאדיש למסע שלה, שסתם התחשק לו להניע שם את היד. תנועה שעבור מי שעשה אותה היא קלה כמו הפניית מבט. תנועה חסרת מחשבה, חסרת כוונה, חסרת מודעות להשלכות שלה.
עם התמונה הזאת בראש כתבתי את העבודה והתמונה הזאת עדיין מופיעה לי בדמיון בכל פעם שאני חושבת על אותו השיר. השיר הזה מתנגן לי בראש כשאירוניה גסה, חסרת כל חן ספרותי, מסיטה אותי ממסלולי. כשאני נושמת עמוק, אוזרת אומץ, מבטיחה לעצמי שהפעם לא אשבר, משנסת מותניים ויוצאת לדרך, ואז משהו קטן, נורא קטן, חסר משמעות לגמרי עבור המקור שלו, מפיל אותי. מישהו אומר לי מילה אחת חסרת מחשבה, חסרת מודעות לכך שאני בעיצומו של שינוס מותניים אימתני (כלומר, אימתני עבורי), ובבת אחת אני מרגישה כמו נמלה תחת מגף. כל הכוחות עוזבים אותי ואני מרגישה כמו היצור הכי חסר אונים בעולם, נטולת כל יכולת לקבל החלטות או להשפיע על גורלי.
"כל אורחותי הליז והדמיע פחד טמיר מיד ענקים": בשלב מסויים, לצאת לדרך הופך ליותר ויותר קשה, כי עכשיו לא רק יד הענקים מאיימת על הנמלה, אלא גם הפחד ממנה. מסעה כושל לא רק בשל היד המעיפה אותה ארצה, אלא גם הפחד המטפס בגרונה מפני היד העתידה לבוא, והפחד מצר את צעדיה ומקשה עליה לחזור ולהרים רגל ולעשות צעד נוסף, כי בכל רגע בו היא מצליחה, היא יודעת שהמפלה אורבת מעבר לפינה. להגיד לעצמה "עוד קצת" הופך לקשה יותר, הופך לאמין פחות.
זה נשמע נורא בכייני, לא? לקחת את הרגע הזה של השינוי בקצב הנשימה ולעשות ממנו משהו כל כך משמעותי, כל כך דרמטי. לקחת מילה שמישהו אמר לי ולהשוות אותה ליד ענקית המעיפה נמלה ממסלולה. כאילו הבדלי הגובה ביני לבין אדם אחר דומים להבדלי הגובה בין נמלה לבין האנשים שדורכים עליה. חתיכת ניפוח.
אבל זה אחד הדברים היפים בכתיבה. לא רק כתיבה. כל סוג של יצירה: התקריב. היכולת הזאת לקחת רגע קטנטן, ולצייר אותו בפרטי פרטים על פני כל שטח הבד. להפנות את המצלמה אל טיפת טל אחת, וללחוץ על כפתור הזום שובו שוב עד שרואים כל פרט בעננים המשתקפים בה.
לפעמים אני מרגישה כאילו אני שוכבת על הקרקע לאחר נפילה ומנסה להכריח את עצמי להתרומם, ובכל פעם שאני מתחילה, בתזמון מושלם, קורה משהו שמפיל אותי. כל עוד אני שוכבת ללא ניע - שקט. ברגע שאני מנסה להתרומם, מיד בא גל ושוטף את כל האמביציה שלי.
כל מיני סופרים אומרים שאירוניה היא אחד הכלים החשובים ביותר של סופר. אבל לא כל אירוניה, יש בה חן. בגלל זה עמוס עוז הוא לא איאן מקיואן. בגלל זה אפילו פול אוסטר, כותב לפעמים משהו כמו "ליל האוב".
מישהו פה קרא את "מורפיום" של בולגקוב? זה לא ספר כל כך טוב. חשבתי שאם אקרא אותו, אבין קצת יותר את הסופר האהוב עלי. גם זה ספר חסר כל חן, אך לפחות הוא היה קצת מעניין, בגלל ההיבט האוטוביוגרפי.
בכל מקרה... למה קראתם לי חופי הפלא? אולי כשפתחתם את הפה חשבתם שדווקא בא לכם שאבוא?...
הנה עוד שיר יפה:
Dried up, a guitar upon my knee
I should have sold out when the devil came for me
Dig a hole and throw it out to sea
Break the code, how happy I could be
I still wave at the dots on the shore
And I still beat my head against the door
I still rage and wage my little war
I'm a shade and easy to ignore
White wall, I had to paint a door
I always find that I've been through it before
Close it up and throw away the key
Break the code, how happy I could be
I woke up and I had a big idea
To buy a new soul at the start of every year
I paid up and it cost me pretty dear
Here's a hymn to those that disappear